בהיותה ילדה קטנה ורכה בשנים, חשקה הטכנופובית בחיית מחמד. אמא ואבא הציעו כלב, חתול, תוכי וארנבת, אבל נפשה של הטכנופובית חשקה דווקא, משום מה, בנמלים. טוב, נו, אמרו ההורים ונטשו את ביתם המשונה לשגיונותיה, מתוך תקווה שאלו יחלפו עם הגיל. כמה שהם טעו. בכל מקרה, באותה תקופה ניסתה הטכנופובית-לעתיד לגדל קן נמלים מאושר בתוך אקווריום קטן בחצר. אחרי שבוע, בערך, התברר לה לתדהמתה שנמלים צריכות לאכול. הטכנופובית לא אמרה נואש ועשתה עוד ניסיון, והפעם חלקה עם הנמלים את דגני הבוקר שלה. כולל החלב. מתברר כי נמלים אינן מחבבות חלב. אלא אם כן ציפה כשראשן כלפי מטה בחלב וזרועותיהן מתנופפות לכל עבר נחשב. הטכנופובית מיהרה לנגב אותן. גם לכך לא היו תוצאות חיוביות במיוחד.
אי לכך, ותודות לנסיונה הגרוע עם נמלים, היו לטכנופובית החביבה עליכם כמה השגות כשגולש נאמן הציע שתכתוב על הנמלולים, אחד מאותם משחקים קלאסיים שלא הזדמן הטכנופובית לשחק, כיוון שבתקופה בה בני גילה התמכרו לו, היא היתה עסוקה בבהייה מוקסמת בטטריס שלה, שהגיע בתוך מין מחשבון ענק, מוגבל, אפור ומכוער, והכי חשוב בלתי ניתן להשמדה לחלוטין, אפילו בידיה של טכנופובית.
ללכת כי כולם הולכים
קיים, בכל זאת, הבדל קטן בין נמלים לנמלולים. לנמלולים, למשל, יש בגדים כחולים, ושיער ירוק, והם הולכים על שניים, ומסוגלים לחפור, לעדור, לבנות מדרגות, לצנוח במטרייה ולצעוק "ייייפייי!", אבל חוץ מזה הכל אותו דבר. לא, באמת. יש להם את אותה משמעת עדר מטורפת שגורמת להם ללכת בנחישות לאותו כיוון, לא משנה אם נמצא שם הבית, ים ירקרק מבעבע, או (פם-פם-פם-פם!) מוות ודאי. העיקרון הוא לספק ליצורים הקטנים תכונות שיאפשר להם לשרוד את הטירוף שמעבירים אותם החיים כנמלולים, כגון להפוך לשוטרי תנועה, להתפוצץ במערבולת של צבע וצלילי "פופ!", או להיצמד אל הקיר כמו ספיידרמן. כל הנ"ל מלווה במוזיקה מחרידה למדי, עיבודים של צלילים מוכרים שהפכו לצלצולים של טלפונים סלולריים (אף על פי שנתגלה לי, לחרדתי, שהעיוותים המוזיקליים של הנמלולים קדמו לעיוותים המוזיקליים של הפלאפונים. נו, תמיד אמרתי שהמחשב התחיל את כל הצרות בעולם).
ככל שמתקדמים השלבים, צריך להפעיל יותר מחשבה, דמיון ויצירתיות כדי להציל את אותם נמלולים קטנים ממותם הנורא, שהולך ונעשה נורא ככל שהזמן עובר (מנפילות מלוות בקול "ספלאט!" וטביעות עובר המשחק בהמשך לכל מיני טורבינות מרושעות מסתובבות שנועדו כנראה בדיוק לריסוק נמלולים) וגם השלבים עצמם הולכים ונראים כמו גיהנום. עד לנקודה זו, יש לציין, המשחק ידידותי למדי לטכנופובים, למעשה מהידידותיים שנתקלתי בהם. אין בו פקודות מסובכות, תנועות העכבר פשוטות ומשתמעות, והוא לא דורש זריזות ידיים ועכבר, שימוש במספר בלתי נגמר של צירופי מקשים, או כל אחד מאותם דברים איומים אחרים שטכנופובים נוטים להפגין בהם מוגבלות קשה.
אני נמלול, משמע אני קיים?
כנראה שהמוגבלות שהפגנתי היתה באיזור אחר לחלוטין של המסך. למעשה, בנקודה צרה מאוד. היציאה אל החופש. לנמלולים המסכנים האלו יש בסוף כל שלב דלת אחת קטנה, שבה הנחלה המובטחת, האושר, שמיים כחולים ושדות ירוקים. הבעיה היחידה היא שזה בדיוק אותו מקום שהם באו ממנו. הם נופלים מגן העדן הזה בכל תחילת שלב ושבים אליו, אם יש להם מזל, בסופו. אני היחידה שרואה כאן את הפרדוקס? נשאלת השאלה (כלומר, נשאלת אם אתם אני), מה המטרה של כל זה? אנחנו לא בדרך להציל את העולם, לא להשמיד שום רוע, לא לגנוב את גולגולת הבדולח ולא ללמוד משהו חדש שמוחם הקטן של אותם יצורים אומללים אלו ממילא אינו מסוגל לעכל. אז מה פשר הימצאותם של הנמלולים בכל אותן מאורות ומחילות אפלות ששום דבר טוב לעולם אינו יוצא מהן, ובדרך כלל הם מאבדים כמה אנשים (טוב, נמלולים) טובים בדרך? האם זהו משל על הקפיטליזם? על החברה? איך הנמלולים סובלים את זה? למה הם לא צועקים "די!"? נמלולי כל העולם, התאחדו! השמדת נמלולים מפלגת את העם!
לא, זה לא קשור לזה שלא הצלחתי לסיים את המשחק. אני לא יודעת על מה אתם מדברים.