עוד יום בהיסטוריה המטופשת של המזה"ת

היגיון? על מה מדובר? איך מאייתים את זה? בשנתיים האחרונות לא היה כאן שום דבר שאפילו התקרב לאזור החיוג של המושג הנשכח הזה: החטיפה עצמה, שסיבכה את לבנון במלחמה שעלתה במותם של מאות אזרחים; התגובה הישראלית, שמטרתה היתה למצב אותה כ"מדינה משוגעת" ודווקא חשפה אותה כמדינה חלשה, מבולבלת ונטולת הנהגה; העובדה שישראלים ולבנונים רבים שילמו בחייהם על חטיפת שתי גופות; הזיכרון שלנו, שבו נחקקו רק השמות גולדווסר ורגב, ולא ההרוגים האחרים מאותו יום; הקמפיין הציבורי הרגשני, הכמעט היסטרי, לשחרור השבויים, על אף שכל העדויות הצביעו על כך שמתו ביום החטיפה; הפיכתו של הרוצח סמיר קונטאר לגיבור ולסמל בלבנון ובעולם הערבי; פולחן הגופות בישראל, שבא לידי ביטוי ב"תהליך הזיהוי" שאותו אנחנו מסניפים כמו שתיכוניסטים צורכים דבק.

מעבר לכך, בוודאי שאין כל היגיון בתחושת ההשפלה שחש היום כמעט כל ישראלי ושתוליד במוקדם או במאוחר את המלחמה הבאה, בדיוק כשם שנאום "קורי העכביש" הוליד במובן מסוים את המלחמה האחרונה. אין היגיון בכך שעם שצבאו חזק כל כך מצליח לחוש שוב ושוב, בחסות טראומות קשות מעברו הרחוק, כקורבן חסר ישע, בזמן שמולו מתייצב בסך הכל ארגון טרור קטן למדי בצד השני של הגבול.

בכלל, אם השנתיים האחרונות מוכיחות משהו, זה שאפשר להשעות כמעט לחלוטין כל ציפיה לרציונליות, בשני הצדדים. הרגש קובע כמעט הכל, ואותו קצת יותר קשה לצפות. אזור המונע על ידי שילוב נפיץ והרסני של שנאה תהומית ופחד יכול להתלקח בכל שניה. כדי לחזות את העתיד, אין צורך בפרשנות אנליטית או בגיוס מומחים לצבא, ליחסים בינלאומיים או לשפת הגוף של נסראללה, מהסוג שלא סתם את הפה בשנתיים האחרונות. העצה הטובה ביותר, שתקפה כמעט תמיד במזרח התיכון, היא להנמיך ציפיות. אם תהמרו שיהיה רע, סביר להניח שלא תפסידו.

התקשורת היא הסוס שעליו דוהר הרגש בדרכו לארץ המובטחת, כלומר לעבר הכאוס והתוצאה הסופית שסותרת בדרך כלל את ההיגיון. בדיוק כמו המזה"ת, התקשורת אינה פועלת בצורה שכלתנית. גם אם תצליחו לשמוע פה ושם קולות מנוגדים, הערכות מעניינות ופרשנויות שמאתגרות את המחשבה ויוצאות מהקופסה, בסופו של דבר הן תידרסנה באלימות תחת גלגלי המיינסטרים הרגשני. התקשורת מזהה את המיינסטרים הזה, מתבייתת עליו, סוגרת עליו את לסתותיה ולא מאפשרת לו לברוח עד שהוא נופח את נשמתו. באזור חסר היגיון, זה מה שקורה למיינסטרים בדרך כלל: הוא טועה.

וכך, כשמתחילה המלחמה מזהה התקשורת שהציבור תומך בה, דוחפת לניצחון ומעודדת מהיציע את הממשלה והצבא. יש המכנים תופעה זאת "תסמונת 'יד חזקה וזרוע נטויה'", הכותרת הראשית הדוחה של מעריב בימי אמנון דנקנר, בבוקר היציאה למבצע חומת מגן. אחר כך פוערת התקשורת את פיה בתדהמה כשהיא מגלה שהמלחמה הפופולרית כל כך לא השיגה את התוצאות המקוות. אז, כשהמיינסטרים הישן ז"ל נופל מפיה, היא מאתרת במהירות את המיינסטרים החדש, הרי הוא "סימני השאלה הקשים" והדרישה לעריפת ראשיהם של האחראים למחדל. כשכלי תקשורת נוהג מעט אחרת – כפי שעשה לאחרונה מעריב בפרשת רון ארד (העיתון העז לקבוע שיש להפסיק לחפש אחרי אדם שנעלם לפני 22 שנה – מטורף ממש!) הוא ממהר להתנצל אחרי זובור ציבורי מבתו של הנחטף. כך ייעשה לכלי תקשורת שמעז לחשוב.

בפרשת החטופים התקשורת לא חשבה. היא נתנה מקום למתנגדים לעסקת השבויים ולדעות הפוכות, אבל בסופו של דבר שעטה יחד עם המשפחות אל עבר הסוף הדומע והבלתי נמנע. היא ידעה שהחטופים אינם בחיים, אבל העדיפה לשמור על תקווה שלא התבססה על דבר. אתמול, בערך ברגע שבו חשף איש חיזבאללה את ארונות החיילים, שוב נשמטו לסתותיה בתדהמה. מיד נשמעו שוב ה"שאלות הקשות". אך אל דאגה: עוד מעט תתפוס לה התקשורת מיינסטרים חדש ותתחיל לדהור קדימה, עד שתתנגש שוב בקיר המכונה "מציאות".

הכל, פחות או יותר. קודם כל, אחד המצולמים הוא אהוד אולמרט. כל פעולה שמעורב בה אהוד אולמרט היא "לא בסדר". תמיד יש מתחתיה מניע נסתר כלשהו. לך תדע מה הוא באמת מרגיש. לך תדע למה הוא באמת מתכוון. לך תדע אם הוא באמת עצוב.

בואו נסקור את הדרך שעשה עד התמונה הזאת (לצערנו, אנחנו ליווינו אותו בדרכו. "ליווינו?". ליתר דיוק, נגררנו על ידו ברחוב, קשורים לרכבו, סופגים חבטות מכל אבן על הכביש): את חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שמעל ארונם הוא מצולם, אבל וחפוי ראש, הוא ניצל כדי לפתוח במלחמה, לשקם את הכבוד הלאומי של ישראל ולשנות את מאזן הכוחות האסטרטגי באזור. סביר להניח שכבר ביום פתיחת המלחמה ידע שקלושים הסיכויים ששרדו את תקרית הגבול בחיים. זה לא הפריע לו להצהיר קבל עם ועולם שאחת המטרות המרכזיות של המלחמה היא החזרתם. אחר כך הוא המשיך בקרבות 34 ימים תמימים, התעלם ממאות טילים שנופלים על ישובי הצפון, רק כדי לשקם את ההרתעה, שבאופן פרדוקסלי הלכה והתערערה יותר בכל יום שהמזרח התיכון נחשף לחוסר האונים של צה"ל. אבל האמריקאים נתנו לאולמרט אור ירוק לפעול, והדיאלוג שלו איתם הרבה יותר פורה מאשר עם כל פראייר בצפת שחוטף טילים על הראש.

אחר כך, תוך דילוגים בין חקירות ופרשות שחיתות, אולמרט נמנע מלומר את האמת וסירב להכריז כי החיילים מתים. אפשר להבין אותו: הכרזה כזאת היתה שומטת את הקרקע מתחת למלחמה אליה יצא. מעבר לכך, ככל הנראה שולה זקן תייקה בעבורו את האמת פעם, וכעת היא נעולה באחת המגירות במשרד של אורי מסר. לכן, בהמשך הוא לא התבייש להשתמש בתקשורת כדי להפריח ספינים שקופים, לצורכי משא ומתן עם החיזבאללה. לפני שתי ההצבעות בכנסת שיחרר אולמרט ידיעות על התלבטות עד הרגע האחרון. שוב הוא "מתייסר", כמו לפני היציאה למבצע הצבאי האחרון במלחמה. ואחרי שהתייחס לקרנית גולדווסר כפי שהוא מתייחס כמעט לכל אזרח ישראלי – כאל פיון חסר חשיבות במגרש המשחקים הפרטים שלו – הוא מחבק אותה במבט כואב. אולמרט אפילו לא ממצמץ כשהוא מצטלם מעל שני ארונות מתים, שמוכיחים יותר מכל מעטפה מלאה בדולרים שאסור לאיש הזה להיות ראש ממשלה.