על ספת הגורו

לפעמים דרכי מחשבה מסוימות נראות כה מובנות מאליהן, עד שנשכח מאיתנו שמישהו בנקודת זמן מסוימת המציא אותן. הפסיכולוגיה, למשל, לא הייתה כאן מאז ומתמיד. היא נוצרה בתחילת המאה העשרים ולפני כן אף אחד לא העז לטעון שאפשר להבין את הנפש בצורה מדעית. קארל גוסטב יונג (1875-1961), שהיה תלמידו של פרויד, תרם רבות לעולם המדע הפסיכולוגי, אבל לענייננו - תרומתו לניו אייג' הייתה בחיבור מדע הפסיכולוגיה למיסטיקה.

בין רעיונותיו הפסיכולוגיים-רוחניים בלטו הטענות בנוגע לחלוקת בני האדם למוחצנים ומופנמים. המוחצן מוצא את משמעות חייו בעולם החיצוני והמופנם מוצא את משמעות חייו בפנימיות של הנפש. מעבר לכך, על כל אדם משפיעים ה"הבנה", "הרגש", "התחושה" ו-"האינטואיציה", כאשר אחד מהם בולט ונגיש, בעוד האחרים חבויים בצד הנסתר של ההכרה ומופיעים בצורה גלויה בעיקר במצבי לחץ או בזמן חלום.

לפי יונג, כשהאדם חולם הוא מתחבר ל"לא מודע הקולקטיבי" – מאגר חוויות וסמלים, כמו גדר, בית, נהר, נחש ועוד, שמשמעותם תמיד הייתה זהה מהתרבויות הקדומות ועד היום, וככאלו הם אחד מגרעיני הבסיס שמחבר בין כל בני האדם. בנוסף אמר יונג, כי אפשר למפות את הנשמה באדם ואף לצייר את הדרך המדעית לחוויה המיסטית כאילו היה זה עניין מובן מאליו.

באקדמיה היו מזועזעים מהחיבורים האלו בין המדע והמיסטיקה, אבל עבור רבים אחרים הפסיכולוג כבר החליף את מקומו של איש הדת, הרבי או הכומר, ומכאן, אחרי יונג ובזכותו, הדרך אל הגורו שמציע את השילוב בין פסיכולוגיה לרוחניות, כבר הייתה הרבה יותר קצרה.