פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדינה בלי מדיניות

      צביקה פוגל חושב כי התחזקותם של הכוחות הקיצוניים באזור מחייבת את ישראל לקבל החלטות משמעותיות לטווח הארוך

      שנתיים חלפו מאז הסתיימה לה מלחמת לבנון השנייה ועולמם הצר של חברי ממשלת ישראל ממשיך לנהוג כמנהגו ולהתעסק בזוטות, בעבר ובמקרה הטוב בשטח המואר מתחת לפנס. כמעט כרגיל מתכוננת ממשלת ישראל למלחמה שהייתה ולוועדת וינוגרד הבאה, ולא מצליחה להביא את עצמה לדיון אמיתי ולגיבוש עמדות ומדיניות עתידיות.

      עשרות מאמרים יכתבו, ניתוחים ודברי פרשנות יפורסמו. המשפחות השכולות יציינו את יום השנה השני למות יקירם, ומה תעשה הממשלה כדי לקדם את ההזדמנויות ולהתכונן אל מול הסיכונים, כנראה כלום. זה הדין במדינה בה הצורך להגן על זכויות המיעוט גדולה מהצורך לממש את החובה המגיעה לרוב. זה הדין בממשלה בה העסקנות המפלגתית חשובה מהמחויבות למדינה.

      מאז ששכך אבק המלחמה, עבר המזרח התיכון טלטלות ושינויים המחייבים התייחסות רחבה שלא לומר אסטרטגית לבחינת תוצאות המלחמה והלקחים אותם יש ליישם, תוך הסתכלות והתחשבות במניעים ומשפיעים אזוריים וגלובאליים.

      החיזבאללה הצליח בשנתיים שחלפו לכפות את כוחו הפוליטי על הממשל הלבנוני עד כדי זכות וטו ובמקביל, הכפיל את מספר לוחמיו, עדות לתמיכת האוכלוסייה בו. החמאס ניצל את תנופת נצחונו בבחירות, סיים את תהליך ההשתלטות על רצועת עזה ומיסד מדינה אסלאמית קיצונית בין ישראל למצרים.

      שני הארגונים ממשיכים בהתעצמות שאינה פרופורציונאלית לגודלם וליכולת הפיקוד והשליטה שלהם. איראן נמצאת על סף סיום מימוש היכולת הגרעינית, מטפחת ואף מגבירה את ההטפה לחיזוק הגורמים האסלאמיים באיראן ומחוץ לה. מצרים וירדן מגבירות את לחצן על ישראל באמצעות ארה"ב ומדינות אירופה ומנסות לכפות עלינו,בתרגילי תיווך מתוחכמים, ויתורים מרחיקי לכת במו"מ עם אבו מאזן ובשיחות העקיפות עם החמאס. סוריה מנהלת שיחות גלויות, גם אם לא ישירות, עם ישראל, בניסיון לחזור לנקודת הוויתור הנרחבת ביותר שהושגה בעבר כנקודת פתיחה עתידית, או לכל הפחות לרכוש חזרה מניות בקהילה המערבית.

      ארה"ב, בעיראק ובאפגניסטן, ממשיכה לטעום את הטעם המר של ניסיון לכפות על אוכלוסייה ערבית מאפייני התנהגות ושלטון מערביים ובמדינות אירופה ואף באוסטרליה וסביבותיה ממשיך הטרור להוות איום יומיומי.

      "בעיה פרטית" של ישראל

      המשמעויות הנובעות מן התהליכים שלעיל, גם אם הן אינן חד משמעיות, מצביעות על מגמות ברורות. תהליך ההתעצמות של החמאס והחיזבאללה מוכיח כי עולם האינטרסים מורכב יותר. החמאס משתמש בהתעצמות כאמצעי להבהרת יכולת התגובה במקרה שלא יענו דרישותיו לחופש תנועה במעברים, ולמקרה שיצטרך להתעמת עם הרשות על גבה של ישראל. לחיזבאללה מאפשרת ההתעצמות לשמש כוח תגובה קדמי של איראן במקרה של תקיפה ישראלית, והוכחת יכולת על-מנת להוות גורם ממשי במאבקים הפנימיים על השלטון בלבנון או לכל הפחות בדרום לבנון.

      יוצא מכך כי ישראל הפכה מגורם יהודי שנוא שהשתלט על אדמתם ובתיהם ואוחז במקומות הקדושים לאסלאם, לכלי משחק במאבקי הארגונים המחפשים קרקע להרחבת האחיזה וההשפעה של תומכי ומטפחי האסלאם. שני הארגונים משתמשים בהתעצמותם כמנוף באפקט ההפחדה הן בתוך העולם הערבי השמח להיפטר מצרתם והן כנגד העולם המערבי האמור ללחוץ על העולם הערבי ו / או להפנות את חיצי האשם כלפי ישראל.

      שני הארגונים מעבירים ביניהם לקחים ומיישמים אותם בהערכות – מעבר ל"שמורות טבע" עירוניות, "מיסוד מדינה בתוך מדינה" בתמיכת האוכלוסייה, שימוש נרחב בטילים כנגד העורף ומיסוד הטרור כצבא גרילה לקראת עימות צבאי. שלא כמו במקרה איראן הנתפסת כאיום בינלאומי, החמאס והחיזבאללה מיקמו את עצמם כגורמים לגיטימיים המהווים "בעיה פרטית" של ישראל.

      הקשר בין כל ההתרחשויות בשנים האחרונות באזורנו אינו מקרי, על כן אסור להפריד בין הנושאים השונים לצורך קביעת המדיניות. בהסתכלות אסטרטגית ארוכת טווח, הגרעין האיראני צריך להיות מטופל כ "פרויקט עולמי". בהתאם לכך ישראל חייבת להחליט איזה סוג של יחסי שכנות היא רוצה לקיים עם הרשות, החמאס והחיזבאללה, ומה טיב השותפות הרצויה עם מדינות ערב העלולות לסבול מהתעצמותו של האסלאם הקיצוני באזורנו.

      ויפה מלחמה אחת קודם

      ישראל צריכה לסמן את יעדיה לעתיד ולוודא כי כל סוג של מגע עם שכנותינו מוביל למימוש היעדים, בין אם באמצעות מו"מ לשלום, דרך הגברת ההרתעה ועד יציאה למלחמה האמורה לשרת את שניהם. לישראל אין ברירה. מאחר ואין לנו יכולת ספיגת פגיעה מתמשכת בעורף ואין לנו מרחב תמרון להיסחטות, עלינו לייצר אפקט הרתעה מתמשך המתבסס על פגיעה במוקדי הכוח ובתשתיות השלטוניות של החמאס והחיזבאללה ולא בענישה קולקטיבית של האוכלוסייה שתמשיך לתמוך בהם בכל מקרה.

      חברי הממשלה, העסוקים לכאורה בענייני משרדיהם, עדיין לא הפנימו את העובדה כי דחיית ההחלטות הנוגעות לעתידה של ישראל בטווח הארוך, תמשיך לגרור את ישראל למדיניות תגובה, המשנה תכופות את סדר עדיפויותיה ואינה מאפשרת לבנות תשתית חינוכית, חברתית וכלכלית, על חשבון מדיניות אחראית ומתוכננת בה היוזמה מאפשרת רציפות והמשכיות.

      במדינה בה במשך שלושים וחמש שנה מתחלפים שלושה עשר ראשי ממשלה ועשר כנסות, המשנה את מדיניותה לפי כיוון הרוח והפופולאריות הרגעית, חייבת להיות מדיניות ברורה וארוכת טווח המגבילה ומכוונת את השלטון. הציבור, גם אם הוא מטומטם, לא שינה את עמדותיו משמעותית לאורך השנים למרות ניסיונותיהם של הפוליטיקאים לתעתע בו. תפיסת הביטחון והשאיפה לשלום, כמו גם הצורך במערכות חינוך, חברה ורווחה חזקות רק התעצמו עם השנים, ולכן צריך לעדכן אותם לדור הנוכחי והעתידי.

      החלפות השלטון התכופות בישראל מנוצלות היטב ע"י העולם הערבי. גם הם הבינו כי אין לנו זיכרון ארגוני ומדיני וכי איבדנו את עמוד השדרה של מדיניות נחושה ומתמשכת, ומתייחסים אלינו כאל רפובליקת בננות חסרת יציבות וכושר החלטה, מושחתת ותלותית. הם אולי צודקים אך עדיין ניתן לתקן ולשנות ויפה מלחמה אחת קודם.