כשבוואדי עארה היה דו קיום

באחד מהצילומים היפים התלויים בגלריה לאומנות באום אל-פחם מוצגים שני גברים, יהודי וערבי, עומדים בשדה ומשוחחים זה עם זה. התמונה, שצלמה אינו ידוע, צולמה בשנת 1939 בשדות הכפר הערבי אום אל-דפוף. "מפגש ללא עוינות וללא אדונים", מגדיר זאת ההיסטוריון ד"ר מוסטפא כבהא. בצילום אחר, התלוי בסמוך, ניבטות דמויותיהן של שתי נשים מחייכות, יהודיה מקיבוץ משמר העמק המניחה את זרועה על כתף חברתה הערבייה מהכפר אבו שושה. "זה כבר אינו מפגש שוויוני", מחייך ד"ר כבהא. "מי שמחבק תמיד נתפס כבעל הכוח".

בימים אלה נוסד בגלריה באום אל פאחם הארכיון הצילומי ההיסטורי של ואדי עארה. הוא אמור להוות אגף נפרד במוזיאון העתידי באום אל-פחם, שעל הקמתו הוכרז באחרונה. התערוכה, הנקראת "זיכרון המקום" ("זאכרת אל-מכאן"), חושפת את ההיסטוריה של ואדי עארה כפי שהיא מתגלה בעדויות, מסמכים ובעיקר בצילומים תיעודיים, משפחתיים, אומנותיים ומסחריים, שנאספו מתחילת המאה העשרים ועד היום.

אוצר התערוכה, גיא רז, יועצה האקדמי ד"ר כבהא, מנהל הגלריה סעיד אבו שקרה והאחראי על הארכיון מחמוד אגברייה, ביצעו מחקר מקיף בארכיונים בארץ ובעולם, ועברו בבתיהם של כל זקני ואדי עארה במטרה לדלות את הסיפורים שמרכיבים את התרבות, המורשת והזיכרון של האזור. "זהו מסע להצלת הזיכרון", מסביר אבו שקרה. "לפני שיהיה מאוחר מדי, הלכנו לזקנים ביותר באזור, כדי לקבל עדות למה שבאמת היה כאן, פעם".

הכניסה לתערוכה משולה למסע בזמן. חמש התמונות הראשונות מציגות את אותו לוקיישן (דרך ואדי עארה - מעבר מוסמוס) בחמש תמונות שונות מחמש תקופות שונות. "מבחינתי זה נס, משום שאפשר בקלות לראות את ההשתנות של המקום", מסביר רז בהתלהבות. כאן מתחיל ציר היסטורי שעובר מ-1903 ועד 2008.

מכל תמונה ניתן ללמוד דבר מה על האוכלוסייה, על התרבות ועל המסורת המקומית והארצית כאחד. "בתמונה מ-1925 ניתן לראות נשים ערביות ללא רעלות, העובדות עם אנשים זרים בחפירות בתל מגידו. התמונה הזו משנה את תפיסת החקר הסוציולוגי של החברה הערבית ושל האישה הערבית באותה תקופה", אומר ד"ר כבהא. צילום אחר מציג קיר בית גדול, עליו תלויות עשרות תמונות של תושבי האזור, "בהם אנשים שהיוו סמלים, כגון מי שנהרגו במרד ומסמלים את מאבק האזור".

גם מאחורי תמונתו התמימה לכאורה של שתיווי אל-פאעור, מוכתר הכפר אבו שושה, יש קונטקסט שאוצר בתוכו מתח: כל מי שהיה יוצא לבצע את מצוות החג' (העלייה לרגל) לסעודיה, נהג להצטלם טרם יציאתו על מנת להותיר זיכרון למקרה שלא יחזור. "וכך גם המוכתר", ממשיך כבהא, "משום שהמסע היה מפרך והיה אורך חודשים ארוכים".

משם - לצילומי העברתו של המשולש לישראל, המסדר הצבאי הראשון, כניסת מפקד החטיבה, העברת אום אל-פחם לכוחות הישראליים, ואפילו צילום חגיגות לרגל עשר שנות עצמאות לישראל ב-1958: מקהלת בנות ערביות עומדת ומזמרת שירים לצלילי אקורדיון, מאחוריהן מאות מתושבי אום אל-פחם תחת עינו הפקוחה של הממשל הצבאי. דגלי ישראל וחילות צה"ל מעטרים את הרחובות.

"הפרויקט צמח מתוך צורך לפצות על הדלות ממנה סובל הנרטיב הפלסטיני, במקורות המשמשים לכתיבה היסטורית", כך ד"ר כבהא. "לראשונה אנו מביאים קולות שהודרו מההיסטוריה, אל תוך הנרטיב המרכזי. אני מקווה שזה יהווה מודל למקומות אחרים, ושנוכל לספר גם את ההיסטוריה של הגליל למשל".

"אני מכיר את כביש 65 כל חיי, וכעת אנו מספרים את הסיפור שלו לראשונה", אומר גיא רז. "מבחינתי זו הבניית זיכרון למאה אלף איש, וגם עבורי כמי שחי במקום".

רבים מהמבקרים המקומיים העידו שלמדו דברים חדשים על ההיסטוריה המקומית, ובין היתר נדהמו לגלות תמונות של בני משפחותיהם מהדורות הקודמים. בגלריה מרגישים שהם בונים מחדש את הזיכרון הקולקטיבי והאישי של תושבי האזור, ואם יש בדמעותיהם של זקני אום אל-פחם כדי להעיד על חשיבותה, אזי התערוכה המרתקת הצליחה במשימה.