מפנים עורף להרוגי העורף

זה למעלה משנה שחיים איצקוביץ, דודו של עומר פסחוב ז"ל, מנסה לבנות גן ילדים שינציח את חייו הקצרים של אחיינו. עומר בן השבע נהרג יחד עם סבתו יהודית איצקוביץ במלחמת לבנון השנייה. הכל כבר מוכן: איצקוביץ מצא מבנה נטוש במושב מירון (שם התגוררה המשפחה), הצליח לגייס כספים מגורמים פרטיים, ומצא אדריכלית שמוכנה לתכנן את הפרויקט במחיר עלות. רק דלת אחת נותרה סגורה בפני איצקוביץ, וגרמה לכך שהפרויקט לא יצא לפועל.

"חיפשתי גוף ממלכתי שעוזר למצוא מקורות מימון לאנשים שיקיריהם נהרגו במלחמה כשהם אזרחים תמימים", סיפר איצקוביץ. לדבריו, "לא ביקשתי כסף מהממשלה, רק עזרה במציאת תורמים. סוג של תמיכה ממשלתית במי שרוצה להנציח את הרוגי העורף".

איצקוביץ עדיין מחפש." נפגשתי עם פוליטיקאים, שלחתי מכתבים, פניתי לגורמים שונים - וכלום. התחושה שלי היא שיש הבדל מאוד משמעותי בין ההתייחסות הממלכתית למוות של חייל במלחמה, לבין מוות של אזרח במלחמה. אני חושב שחייב להיות גוף שיעזור למשפחות כמונו".

שנתיים אחרי מלחמת לבנון השניה, ומשפחות רבות ששכלו את יקיריהן, אזרחים שמתו מפגיעות טילים בעורף, מתלוננות על חוסר היענות של המדינה בכל הקשור בתמיכה בהן. שוב ושוב שומעים מפי המשפחות את המשפט: "אם הם היו חיילים זה לא היה קורה".

מלחמת לבנון השנייה היתה המלחמה הראשונה שבה ספג העורף הישראלי מכה כה קשה. 44 הרוגים ויותר מ-200 פצועים. למרות זאת, בשיח התקשורתי והופליטי שהתנהל אחריה ושקולותיו עדיין מהדהדים, מעורבים בעיקר אנשי מילואים ומשפחות החיילים שנהרגו. קולן של משפחות האזרחים לא נשמע כמעט. לנפגעי העורף אין לובי בכנסת, ומותם אינו משרת אתוס לאומי כלשהו: סתם מוות לא הרואי, מקרי ובעיקר נשכח.

נאווה מנסורה, אמו של שלומי מנסורה ז"ל, שנהרג יחד עם שבעה עובדים אחרים בפגיעת קטיושה במוסך הרכבת בחיפה, נאבקת כבר שנתיים כדי להנציח כראוי את האזרחים שנהרגו במלחמה. בשנה שעברה, ביום השנה למלחמה, התראיינה מנסור לוואלה! חדשות וסיפרה על מהלכיה מול הנהלת רכבת ישראל ומול המדינה. שנה נוספת עברה, ומנסור עדיין לא חשה מסופקת. אמנם בסופו של דבר הוקמה בקריית ים אנדרטה לזכר האזרחים שנפלו במלחמה, אך לטענתה האנדרטה לא מוצבת בכיכר מרכזית כפי שהובטח לה, אלא ברחוב צדדי.

"המלחמה שלי עדיין נמשכת, בכמה חזיתות" אומרת מנסור. "הבן שלי דאג לי כל חייו, ועכשיו אני נלחמת כדי שהמדינה שלנו תעריך אותו כמו שהיה מגיע לו. אם הוא היה חייל, משרד הביטחון היה דואג שבאזכרה שלו יהיה מניין, הוא היה דואג לרב שינהל את הטקס, הוא היה שולח פרחים. אנחנו לא מקבלים כלום מהמדינה, כלום, היא זרקה אותנו לכלבים. האם זו צריכה להיות ההתייחסות לבן אדם שנפל במלחמה?"

מנסור דורשת ששמו של בנה יוכנס לרשימת הנופלים בבית יד לבנים בעיר. לדבריה, היו תקדימים של אזרחים שהוכללו ברשימות הנופלים. למנסור לא אכפת שיש מי שיראה במאבקה נסיון נואש להיאחז בזכר בנה. "בן גוריון אמר שהצבא צריך לשמור על האזרחים", היא מסכמת, "הצבא לא הצליח לשמור עליהם, עכשיו אני רק מבקשת שלפחות במותם ייתנו להם את הכבוד המגיע להם".