הנה כבר הערבים לומדים לקח

השבוע, בפרוץ חגיגות השנתיים למסע הניצחון של צה"ל בלבנון, בישר ראש הממשלה לנתיניו ש"נסראללה מפחד מאיתנו פחד מוות". אין ספק שמדובר בהצהרה יוצאת דופן, אפילו פיקנטית, אולם מעבר לפרטים הקטנים, היא משתלבת היטב במה שמסתמן כתחביב הלאומי החדש – ניתוח פסיכולוגי של צוררי ישראל.

כל מהלך שמבצעת ישראל כלפי אויביה – מחיסולים ועד עסקאות שבויים – עובר דיון מדוקדק לגבי האופן שבו הוא נתפס אצל אותם אויבים. האם חילופי גופות תמורת אסירים מציגים אותנו כרגישים, או כחלשים? האם העדר תגובה לירי טילים הוא איפוק, או שיתוק? מדיניות החיסולים - נחישות, או טיפשות? והמלחמה עצמה, אותה מערכה מפוארת ש"החזירה את לבנון 50 שנים אחורה" (אבל לא החזירה את החטופים), מה היא שידרה? ישראל אמיצה או לחיצה? כל פגז, בין אם הוא נורה או לא נורה, מחיש את טובי המוחות לכורסת המאבחן, משם הם מנסים לרדת לחקר דעתו של המטופל שמעבר לגבול.

כמובן שההתעניינות בצפונות נפשם של אויבינו אינה אקדמית גרידא. הצורך בהבנת הלכי הרוח שלהם נובע מהנטיה הערבית הידועה לתקוף את ישראל כשהיא חלשה ולהתפייס איתה כשהיא נתפסת כגיבורה. אם לא נשכיל להיכנס לתוך עורם של חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה ולראות את עצמנו דרך עיניהם, לא נוכל לנחש מתי בדעתם לחטוף חיילים, לירות טילים או להשיג פצצה מלוכלכת.

הורים לפעוטות, או חובבי חיות, מכירים היטב את העיסוק הזה בהנדסת הזולת. כך למשל ידוע שחתול רחוב אשר מוצא צלוחית חלב ליד הדלת שלכם, ימשיך לפקוד את ביתכם כל חייו. אצל תינוק, שמוחו קל לעיצוב, כניעה אחת להתפרצות זעם עלולה להמיט על המשפחה שנים ארוכות של סחטנות רגשית מצד הילד.

לחילופין, אבן אחת מכוונת היטב, עשויה לצרוב הרתעה ארוכת טווח בתודעתם של חתולים ועוללים. מדובר במערכות עצבים פשוטות אשר תופסות את המציאות בצורה גסה, דרך מספר קטן של פרמטרים. הן אינן מבינות את העושר והמורכבות של תקשורת אנושית בוגרת, אשר על כן עלינו להעביר להן במעשינו מסרים בסיסיים – כוח או חולשה, חיבה או דחיה, שמחה או כעס.

להחלת המודל החייתי הזה על נפש האויב יש שתי מעלות חשובות. ראשית, הוא פשוט, תכונה חביבה במיוחד על חכמי המדע. שנית, יש לו יסודות מוצקים במקרא ואצל חז"ל שעמדו בהרחבה על נחיתותו של הגוי, מ"בשר חמורים בשרם" ועד "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם".

כנגד אלה, עומד חיסרון אחד בולט של המודל: הוא לא עובד. עד היום, שיטת השידורים לא סייעה לנו לנבא את התנהגותם של הערבים. פעם אחר פעם, מופתעת ישראל מכך שהמסר שהיא "משדרת” לאויב, נקלט בצורה משובשת וגרם לתגובה הפוכה ממה שתכננו המומחים.

הכישלון המתמשך הזה, מחייב את הגניוס היהודי לנסות כוונים חדשים ונועזים בניתוח הנפש הערבית. כיוון אחד כזה הוא מהפכני במידה שעלולה להיות קשה לעיכול, אבל היושר האינטלקטואלי מחייב לבחון אותו ברצינות: מה אם נעמיד בבסיס המודל שלנו, את ההנחה שמעבר לגבול נמצאים בני אדם כמונו? האם רעיון קיצוני כזה מסייע במשהו לפענוח ההתנהגות של החיות הדו רגליות מצידו השני של המתרס?

מסתבר שכן. בלי לטעון, חלילה, טענה גורפת על דמיון רוחני בין יהודים וערבים, נראה שדפוסי הפעולה והתגובה בשני הצדדים אינם שונים מהותית. האם הפעולות הישראליות בחזיתות השונות מתבססות על איזו תפיסה עמומה של האויב כ"חלש" או "חזק"?

הבלים - קל לראות שאנחנו מתאמצים לצייר תמונה שלמה ככל האפשר של הלכי הרוחות מעבר לגבול, עם ניתוח של התקשורת, מהלכי השלטון, מתונים וקיצוניים, פנאטים ופרגמאטים, שיקולים לטווח ארוך וטווח קצר וכיוצא באלה. אם נניח לרגע שגם הערבים מצליחים להסתכל על התפקוד הישראלי דרך אספקלריה מורכבת כזו, ולא דרך עיניים של חיית רחוב פרימיטיבית, ייראו הפעולות שלהם הרבה פחות אקראיות.

ואם כבר יש בצד שלנו התנהגות אוטומטית, האין היא הפוכה מזו שאנחנו מייחסים לאויבינו? ישראל, למשל, לעולם לא מפרשת מעשי אלימות מהצד השני כסימן לעוצמה, אלא כהזמנה לאלימות נגדית. חמאס מגיב כבר שנים על חיסולים והפצצות מצידנו, בפיגועים ובירי טילים. כיצד נקלט ה"שידור" הזה אצלנו? מעשי האיבה נגד ההתנחלויות – האם הם יוצרים הרתעה, או גוררים "תשובה ציונית הולמת"?

מסתבר שתחת הנחה פשוטה למדי, אשר נתמכת בראיות מתחומים כמו גנטיקה והיסטוריה, מתקבלת תמונת עולם חדשה, בעלת התאמה לא רעה בכלל לעובדות. מה הסיבה, איפוא, לכך שהשיח הציבורי הישראלי ממשיך להתבסס על מודל שנכשל באופן עקבי בחיזוי המציאות? ייתכן שאנקדוטה משירות המילואים של כותב שורות אלה, תעזור לשפוך אור על התעלומה.

בימי האינתיפאדה הראשונה, שירת איתי במחנה ג'בליה חייל בשם רמי. בחור נמרץ זה נהג להתעמר בפלסטינים חפים מפשע, להכות עצירים כפותים ולהשתמש בקת הרובה שלו באופן יצירתי. שאלתי אותו פעם, מדוע הוא נוהג בכזו אכזריות. "כדי שהבני זונות ילמדו לא להתעסק איתנו", השיב הבחור, ברוח דברי הטעם של אלופי מלחמה רבים. "ומה היית עושה אם הפלסטינים היו כובשים את באר שבע ומתנהגים כך בשכונה שלך?", המשכתי להקשות? "וואי וואי, הייתי מכין להם מארב אחושרמוטה", באה התשובה המיידית, כשניכר בדובר שאינו רואה כל קשר בין שתי השאלות. במשך שנים ניסיתי לפענח את הרקע התרבותי והאידיאולוגי שעליו צמחה הסתירה לכאורה בתפיסת המציאות של רמי, עד שיום אחד הבנתי: הוא היה אידיוט.