הפסקת אש

לצורך ביאור הערך הכמעט הכי פופולרי של הלקסיקון, הזמנו לשיחה קצרצרה את עדי אשר, מורה לטאי-צי' בסגנון ה-יאנג.

קודם כל, יש לבטא זאת כראוי ולכן יש לומר טאי-ג'י צ'ואן. את המלים האלו אפשר לתרגם כאגרוף הנעלה ביותר.

בדיוק. למרות הלוק הניו-אייג'י של השיטה, זו אמנות מזרחית שיש לה פן לחימתי מאוד אכזרי: בעת קרב, היריב בעיני אמן הטאי-ג'י הוא לא יותר ממטרת קרטון שצריך לקרוע אותה.

בהשוואה לקארטה הרי שמדובר באמנות לחימה רכה. בהתחלה לומדים את התנועות, אחרי תקופה, לרוב כמה שנים, התנועות מתחילות להיות יותר פנימיות, עמוקות ואז כשהן עולות בחזרה למימד הגופני, ניתן לשלוט בכוח בצורות יוצאות מגדר הרגיל. בשלב הזה, הצ'י הולך למקום אליו מכוון הלוחם ומשרת אותו בהתאמה. אם התכוונו להפחיד, אנחנו נפחיד, אם התכוונו להגן, אנחנו נגן וגם אם התכוונו לחבק, התנועה שתצא תביע חיבוק.

התחכום שבה נבנתה שיטת הטאי-ג'י אפשרה להוריד ממנה את המימד הלחמתי ולהפוך את העניין לבריאותי בלבד כשהתנועות משמשות לכיווץ ומתיחת איברי הגוף. הגמישות של הטאי-ג'י להפוך לתרגילי ריפוי ובחזרה לתרגילי לחימה, הופך אותו לייחודי כל כך. אמנות לחימה שמאפשרת בחירה, מאפשרת בכל רגע ומתוך שלווה אמיתית להגיע להחלטה הנכונה ביותר ולרוב בטאי-ג'י הלוחמני, ההחלטה שעולה מבפנים, היא דווקא לא להילחם.