"רציחות פשוטות" בפסטיבל הקולנוע בירושלים

מאת גיא סבר

"רציחות פשוטות" אינו סרט פשוט בכלל. גרסת הסרט הראשון של האחים איתן ויואל כהן יוצאת לאקרנים כעת, כמעט שני עשורים מאז הוא יצא לראשונה.

הסרט הוא הומאז' נפלא לקולנוע האפל של שנות ה-40. ניתן אף לומר שזהו הסרט המשפיע ביותר מאז "צ'יינה טאון" של פולנסקי ועד ל"כלבי אשמורת" של טרנטינו. במבט לאחור, ניתן לומר כי "רציחות פשוטות" מהווה אבן דרך תרבותית, כשהוא סולל את דרכו של קולנוע האינדי אל קדמת הבמה ההוליוודית.

לכאורה, עלילת הסרט פשוטה. זהו סיפור קלאסי הבנוי רובו ככולו מהחומרים שהיוו את הבסיס לקולנוע האפל: לילה נצחי, פאם פאטאל, אהבה, תככים ועולם מלאנכולי. רק שהאחים כהן הכניסו לסלט הזה גם הומור מקאברי. כדרכו של הקולנוע האפל, "רציחות פשוטות" הוא סרט מסוגנן להפליא, המשתמש בתאורה, בצילום ובעריכה ככלים לבניית אווירה ולהעצמת הסיפור הבנאלי משהו. הוא גם משתמש באיקונוגרפיה מתאימה (מאווררי התקרה המופיעים שוב ושוב).

עם זאת, הוא חורג מתבניות הסרט האפל הקלאסי לא רק בהומור ובצבע (למרות שהסרט מונוכרומי לחלוטין) אלא גם בזוויות הצילום הבלתי אפשריות ובאפיון הדמויות. הפאם פאטאל היתה תמיד רעה וקטלנית, אבל כאן היא הקרבן התמים; הבלש הפרטי שהיה סמל לכל מה שצודק ונכון מאופיין כאן כאנטי גיבור מרושע, נטול כל אידיאלים; ויותר מכל, האלימות הוויזואלית שנחסכה מן הצופה בשנות ה-40 היא חלק בלתי נפרד מהסרט.

הסרט מגולל את סיפורו של משולש אהבים קלאסי: בעל, אשה ומאהב. מרטי (דן הדיה), הוא בעל באר טקסני המגלה כי אשתו אייבי (פרנסיס מקדורמנד הזכורה לטוב מ"פארגו") בוגדת בו עם אחד מעובדיו (ג'ון גץ). הוא שוכר בלש פרטי (אמט וולש) כדי לרצוח אותם, אלא שהבלש מחליט לרצוח אותו ומשוכנע כי הוא מבצע את הרצח המושלם. מנקודה זו והלאה כל מה שיכול לקרות קורה.

הסרט הוא תרגיל אינטלקטואלי מחושב, המוביל את הצופה עקב בצד אגודל (הדומה לעיתים לשיעור בלוגיקה), ועיקר ההנאה היא המעקב אחרי העלילה ההולכת ומסתבכת. חלק גדול מהמתח בסרט נוצר בזכות הפערים בין הצופה שיודע הכל, לבין הדמויות, שיודעות תמיד קצת פחות ממה שצריך. בכלל, הדמויות משחקות תפקיד משני לצד העלילה והן לא יותר מרעיונות המהלכים על שתיים. טיפשותם ותמימותם של הגיבורים היא תנאי הכרחי לשמירה על שיווי המשקל העדין בין הטירוף לגרוטסקי.

למרות הקצב האיטי של הסרט, אין הוא משעמם לרגע. ישנה תחושה של תנועה בלתי פוסקת כמעט בכל סצינה. תוסיפו לזה קומפוזיציות מתוחכמות להפליא ומשחקים בלתי פוסקים של אור וצל ותקבלו פנינה ויזואלית מהממת שטביעת ידם של האחים כהן ניכרת בה היטב.

עיקר השינויים בסרט הם טכנים, ובראשם הסאונד המשופר. לי נראה כאילו האחים כהן ערכו את הסרט מחדש כתירוץ להוציאו להפצה מחודשת ב-DVD, אך עדיין, הסרט עומד במבחן הזמן והשאיר אותי מרותק למסך. את הסרט צילם בארי זוננפלד (שלימים יהיה אחראי לצילום "בייבי אריזונה" ו"צומת מילר" ולבימוי "תפוס את שורטי" ו"גברים בשחור") וחלק גדול מהקרדיט מגיע לו על עבודה מסוגננת ומדויקת מאוד.