העולם הדומיננטי בחיים שלנו כיום הוא העולם העסקי. כולם מדברים במונחים של מאזני רווח והפסד. זהו העולם שאותו אנו חיים וזהו העולם שאותו אנו קולטים ומבינים. אם רוצים שנבין, שנקלוט מהר ושנתקשר ונדבר בשפה מובנת - שפת העסקים קרובה ללבנו וממנה אנחנו כבר נתרגם ונעתיק לעולמות אחרים.
בשל כך, אופיין השיח בעניין החלפתם של החיילים החטופים גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב בהתדיינות סביב מטאפורת המחיר, כשהשאלה בפי כל היא "מהו המחיר של החלפתם", ו"האם זה משתלם אם לא", ו"מהו המחיר של ארון מול אדם חי". הקברניטים, הפרשנים והציבור בכללו עושים את המאזן וכולם מעורבים ומתווכחים, כי אין לך משהו שקל יותר להתחבר אליו מאשר התבנית הכל כך נפוצה של רווח או הפסד. שאלת הרווח וההפסד במונחים הכספיים, שכל אחד רגיש אליה כל כך וחושש ממנה, הפכה למטאפורה הדומיננטית של השיח.
אלא שקרה דבר מדהים: לא מדובר במניות או בקרנות השתלמות, אלא מדברים כאן על בני אנוש. מתברר שהשיח הכלכלי, העסקי, ענייני הרווח וההפסד המתמטיים, פלשו לשיח על מצב חיילינו, ושיח מטאפורי זה הוא אשר אמור להכריע את גורלם של בני האדם. אנחנו חושבים וקולטים דרך מטאפורות, שהן יחידות חשיבה של המשגה. יחידות אלה נותנות לנו אפשרות להתייחס לדברים על-פי מושגים אשר נהירים לנו ומקובלים עלינו. ועם זאת, לא מדובר סתם במערכת של אנאלוגיות, אלא יחידות שמקבעות את חשיבתנו וקובעות את אורחותינו. מתברר שאנו חושבים בתבניות שהן יחידות של המשגה, שבאמצעותן אנחנו מעתיקים ממישור למישור וכך יוצרים מנגנונים של קליטה קוגניטיבית.
העולם העסקי השתלט על החשיבה
לכאורה, אין שום פגם במנגנון זה של קליטתנו הקוגניטיבית, הלא בסופו של דבר אנחנו שואפים לתקשר ולהתחבר; ואם זהו המנגנון המועדף עלינו על מנת שהתקשורת שלנו תהיה אפקטיבית יותר - אדרבא. ועם זאת, יש לשים לב לכך שבדרך זו של המשגה מושרשת אפשרות של הקבעה מטאפורית, אשר מכתיבה לנו את דרכי החשיבה והקליטה שלנו. העולם הערכי המוסרי נעלם, כי הוא איננו עניין של מאזנים פיננסיים, ואנחנו הרי מדברים וחושבים במטאפורות הביזנס. מסתבר שפרשת החטופים ודרך הטיפול בה נפלה קרבן לדרכי ההמשגה של החברה הישראלית ובפרט של מקבלי ההחלטות, שאינם מתעמקים יותר בטיעונים אשר אינם לקוחים מעולם המחירים והתשלומים.
בואו נניח לרגע שהמטאפורה הקונצפטואלית שבה היינו משתמשים בשיח על החיילים שליט, גולדווסר ורגב היתה לקוחה מעולם המוסר, המשפחה, הרעות ואחוות הלוחמים אותם דברים שאינם תלויים בדבר. נניח שמטאפורת הכסף תוחלף על ידי מטאפורת האחווה. ייתכן מאד שכיוון המחשבה באשר לפעולות האמורות להיעשות בעניין החטופים היה משתנה לחלוטין, והדילמה הכספית הייתה מפנה את מקומה למחוייבות של האחווה. כלומר, המנהיגות הישראלית נשלטת היום על ידי הפרגמטיסטים, הם אנשי העסקים, בעוד שהמורליסטים, שהם אנשי האחווה, נדחקו מזירת השיח הציבורי. כל חטאם הוא שלא פיתחו עולם מטאפורי שיתקבע בדעת הקהל, עולם המטאפורות המוסרי-חברתי.
החשיבה הפרגמטיסטית המעודדת על-ידי עולם הביזנס תמשיך להשתלט על דרכי חשיבתנו, ומחנה האחווה ימשיך ליפול קרבן לבני פלוגתו. ולכן הסוגיות המורליסטיות בכל עניין ועניין - אם בעניין החטופים, אם בקצבאות לניצולי שואה, אם בקצבאות הקשישים - יובס על ידי מחנה הפרגמטיסטים, שמשכילים דרך מטאפורות הרווחיות להשתלט על השיח המדיני-פוליטי והכלכלי ודוחקים את מחנה האחווה, שאיננו משכיל לפתח שיח מורליסטי ציבורי בעל מטאפורות משלו.
* פרופסור יהושע גתי הוא מומחה לרטוריקה המלמד בחוג לתקשורת של המכללה האקדמית עמק יזרעאל ובתוכנית לגישור על שם אוואנס באוניברסיטת תל אביב.