הקול או כלום

להקשיב לקול שיוצא מהפה כמו שמקשיבים לנשימה במדיטציה. המוזיקאי שי דיין על מסע שהוביל לחיבור בין מוזיקה לרוחניות

מיה הוד-רן
08/07/2008

המוזיקה הראשונה ששמענו אי פעם היתה הקול סביבנו. בעצם עבור כל אדם זו החוויה הראשונית ביותר - הבכי שאנו משמיעים כתינוקות: ההודעה על כך שאנחנו כאן, בריאים ושהמסע שלנו מתחיל.

במהלך חיינו אנחנו משתמשים בכלי הקולי כל הזמן והוא נתפש כמובן מאליו. שי דיין, 42, מכליל, דווקא נעצר ובודק את הקול. בהוראה הוא מכוון אנשים דרך עבודה עם קול וצליל, כשהכוונה היא להצביע על חוויה של תשומת לב, כשהכלי הוא הקול. הוא שואל את תלמידיו כיצד נוצר הקול בתוך הגוף ומחוץ לו ויוצר חיבור למקום הראשוני והמוכר לכולנו מתחילת דרכנו כבני אדם.

כששמעתי לראשונה את המוזיקה של שי - הייתי מהופנטת: היתה בה איכות אדירה, נגיעה סוחפת, שגרמה לי להתרגש באופן יוצא דופן ובלתי מוסבר בעליל. בראיון עם המורה שלי לקול, הוא מספר על ההצלחה המוסיקלית בניו יורק ועל התקופה המנוגדת באשרם בהודו בו מדט חמש שנים ועל החזרה לארץ כדי לעשות את השילוב בין רוח לחומר, בין מוזיקה למדיטציה.

עוד בוואלה!

משבר האקלים פוגע בחיות המחמד שלנו. אז מה עושים?

בשיתוף MSD Animal Health

מה קורה לאנשים שמקשיבים לצליל שלהם?

"זה מרתק אותי לפגוש אדם שפתאום שם לב לקול שלו, לאיך הוא יוצא, מאיפה, לאוויר, לנשימה, לצלילים, למנעד, לטווח שלו. אדם שלומד לשים לב איך קול מרגיש, לא רק נשמע, כי הוא מרגיש לפני שהוא נשמע, לחוש את תחושות הגוף כשמוציאים קולות שונים. יש שם המון אינפורמציה, גם אישית, ברמה הנפשית, הפסיכולוגית וגם ברמה קיומית, משהו מאוד עמוק. אני לא מלמד ידע, אינפורמציה, אלא מתייחס לדבר הכי פשוט – להשמיע קול ולהקשיב לו. כמו הנשימה במדיטציה".

מה משותף למוזיקה ולמדיטציה?

"גם מוזיקה וגם מדיטציה מכוונות למקור של הדברים, למצבים ראשוניים בחוויה של אדם את עצמו ואת החיים. ההשלכות הן על עצמנו, על החיים, באופן שלם. המוזיקה היא רק כלי להבין, לחוות לעומק".

הוא יושב למדוט כל יום, בלי קשר למוזיקה. האימפרוביזציה במוזיקה היא הפוקוס שלו. לדעתו יש בה משהו חופף למדיטציה, כי המצב מתרחש ברגע זה, באופן חד פעמי ואם אפשר להתחבר למוזיקה מהמקום החופשי הזה וליצור און ליין, תופסים את המקום בו החיבור קורה. זו נקודה חמקמקה, אבל החוויה שלה מלאה ועמוקה. צליל רודף צליל, הקשבה למנגינות ולרעיונות שבאים והולכים ומה שמציף אותם הוא רק תשומת לב.

שי לא מלמד ידע כי אין לו. הוא לא קיבל חינוך מוזיקלי ומעולם לא למד מוזיקה. הוא פשוט התחיל לנגן על גיטרה, מערכת תופים, סקסופון וגיטרה באס. אחרי הצבא הוא הסתובב בעולם ומה שהתחיל כשוטטות, הפך לחיבור מוזיקלי ואנושי רחב. במשך שלוש שנים הוא שהה באוסטרליה ובניו יורק, התחבר ללהקות, הופיע בפאבים ובמועדונים מעושנים, צבע בתים ביום וניגן בלילה.

היה טוב בניו יורק?

"היה הרבה דברים, גם טוב. אבל יצאתי משם עם עייפות מצטברת מהרבה סיבות. מקום מאוד אינטנסיבי ובשלב כלשהו לא היה לי כוח יותר וחזרתי לארץ. התחברתי למוזיקאים ולהרכבים (אחד מהם היה יאיר דלאל), גרתי בתל אביב, דירת גג בפלורנטין, היתה לי חברה ודברים התגלגלו. היו כמה שנים כאלה וברגע שהתחלתי למדוט הכל השתנה".

את המדיטציה הוא פגש בפעם הראשונה בניו יורק. שותף שלו לקח אותו לצ'אנטינג בודהיסטי, זה מה שנתן לו את הכוח לעזוב את העיר הגדולה, למשוך את עצמו מהוואקום הניו יורקי. המפגש השני היה דרך אח שלו, שביקר בהודו ונשאר באשרם כמה שנים. שי התחיל למדוט ולברר לעצמו לאיזה מצב נכנסים כשיושבים לרגע בשקט. בהשראת המדיטציה נטש את תל אביב ועבר לכפר קיש, ליד התבור, לגור לבד. שם עשה מוזיקה למחול עם הכוריאוגרף נמרוד פריד, ואחרי שנה בצפון הוא נסע להודו, לאשראם של "סוואמי שם", בקולו שבהימלאיה.

ומה עם המוזיקה?

"הפסקתי לנגן. ככל שהעמקתי בתפישה היוגית ובמדיטציה המוזיקה הפסיקה להיות רלוונטית. נראה היה באותו זמן שהאימון ממלא אותי לגמרי ולא היה לי צורך בדבר מה נוסף. אז שחררתי את זה".

לא היה מאבק?

"לא. גם לא היתה החלטה חד משמעית, הכל קרה מעצמו. היו אפשרויות לנגן, זו לא היתה הבעיה, אבל לא היה לי חשק. זה לימד אותי על מוזיקה, שהמשיכה שלי שם היא למצבים שאני חווה כשאני מנגן, והיה נראה כאילו אני חווה את המצבים הללו במדיטציה. המוזיקה במובן מסוים איבדה את נחיצותה. יותר מאוחר עלה צורך לחוות אותה מחדש והאשרם לא היה המקום הנכון לכך. מדי פעם קפצתי לביקורים בארץ ובביקור האחרון היתה תחושה של סוף, מיצוי של פרק מסוים וצורך חדש, שקרה פה די מהר".

מה קרה?

"אהבה גדולה שהביאה אחריה אהבה עוד יותר גדולה – שתי בנות מדהימות, ותוך כדי הרבה מוזיקה, מכל מיני סוגים, מחקר של מוזיקה, מדיטציה".

הדבקת את הבית באהבה שלך?

"לבנות שלי יש משיכה למוזיקה, אבל בעיקר אני לומד מהן - על אלתור. הרי החוויה של הילדים היא מאולתרת. במשחק הכל קורה במקום, תפקידים, יצירה, שום דבר לא כתוב או מתוכנן, כל הזמן נובע, אינסופי. כאבא, חלק מלהיות עם בנותיי זו הלמידה המתמדת של ההווה, למרות שגם אני רואה איך הן 'מתקלקלות' ממה שקורה סביב.

אני מבין שיש להן צורך לבסס מסגרת, כי מצב חסר מסגרות הוא חסר נקודות אחיזה. אבל הרעיון הוא להגיע לאיזון – מסגרת שמעניקה מרכז וגם חלל פרוץ בתוכה. אצל רובנו, המבוגרים, לחלל הפרוץ כבר לא נשאר ווליום, כי אנחנו חיים בחברה שבנויה ממסגרות ולא מעודדת חופש, אלא מבקשת בטחון, חברה שמאויימת מכל הטלת ספק. הרי כל הזמן מהגן והלאה אנחנו צוברים תבניות. זו התרגולת, וזה הופך להיות מה שטובים בו. אז אנחנו טובים בזה ועם הזמן מאמינים שטוב לנו ושוכחים מאיפה בנו".

היום הרבה אנשים מחפשים את המקור

"נכון, במקרה הטוב נפגש איתו באיזשהו שלב ואז נזכר ונעשה שילוב, אבל סביבנו יש מעט מקומות בהם מזכירים מאיפה אנחנו באים ומה האפשרויות האמיתיות שלנו. מבחינתי המוזיקה מאפשרת את המקום הזה, כי יש בה שילוב, הצליל מופיע בתוך תבנית עם חוקים, ומצד שני הוא בנוי על רוח, על השראה, על יצירתיות. זו הזדמנות, דרך המוזיקה ליצור את האיזון, גם ליוצר וגם למקשיב".

מיה הוד רן היא מנחת "כותבים הולכים" - מאירועי הכתיבה של הקיץ. סדנאות חד יומיות של התעוררות המילים, שישלחו אתכם הביתה עם כלים, רעיונות ודרכים להזמין מוזה. בתאריך 18.7, יום שישי, "המילה הפשוטה" – הכוח שבמילה, חווית הכתיבה הראשונית, היצירה הבתולית מהלב. בתאריך 24.7, יום חמישי, "הבזקי חלום - הכתיבה שבין שינה ועירות" - על דמיון שפוגש מציאות. בתאריך 8.8, יום שישי, "הילד הזה הוא אני" - כתיבת הילדות, הילד שבי. על תוכן וסגנון ילדי. בתאריך 22.8, יום שישי, "הכותב" (לבוגרי סדנאות של מיה הוד-רן בלבד) - המספר, הדובר, על תהליך הכתיבה. לפרטים ולהרשמה: טל', 054-7480632

  • מוזיקה
  • רוחניות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully