הזמן שישי 10:30המקום סופרמרקט על גבול גבעתייםהאירוע תור לקופת האקספרס

צריך להימנע מלהגיע לסופר ביום שישי בבוקר, אני מזכיר לעצמי שוב מאוחר
מדי בזמן שאני עומד בתור לקופת האקספרס, לפני ומאחורי תור ארוך המשתרך
עד מעבר מוצרי הניקוי הרחוק. ככה זה כל יום שישי, כשהסופר נראה כמו
הפגישה הקבועה של יוצאי מזרח אירופה, מחזורי 1939-1920. גבעתיים, למה
ציפיתם.
טפיחה קלה על הכתף מפריעה לי להרהר. "תגיד, בחורצ'יק", הוא אומר, "אתה
מבשל את כל זה לבד?". "כן, למה לא?", אני עונה, אבל הזקן שמאחורי לא
מרפה. "אין לך איזו אשה שתבשל? אתה לא נשוי?". "לא". "מה, אתה לא מחפש?".
"לא כל כך". "בן כמה אתה?". "26 בערך". "נו, היית כבר יכול להיות עם
שני ילדים". אני מהנהן. "לדעתי אתה ביישן. אתה צריך להתעורר, שלא יהיה
מאוחר מדי. תגיד, כמה אתה משלם שכירות?". אני עונה, לו זה לא משנה ממילא.
"אם היתה לך בחורה היא היתה מתחלקת איתך בזה". התור לא זז. "תיכון סיימת
או שהפסקת באמצע כמו הבן שלי?". "סיימתי". "והציונים, טובים?". "טובים".
"ועבודה יש לך?". "כן". "זה טוב, יותר קל למצוא ככה מישהי. תאר לך מישהו
בלי בחורה ובלי עבודה, זו בעיה". "אתה צודק". התור שלי הגיע, מעולם
לא שמחתי ככה לראות את פניה של נדיה, קופאית האקספרס. הוא מצדו לא מתכוון
לוותר. "תגידי", הוא פונה אליה, "יש פה אולי אצלכם איזו מישהי נחמדה
שמחפשת חתן?". "לא היום", היא מחייכת, מעניקה לי מבט של הזדהות שאומר
"חמוד, אני עוברת את זה כל יום".
"אם יש בחורה שמנה תהיה לך בעיה?", הוא עוד מנסה לפני שאני משלם והולך,
"כי יש לי בת. קצת שמנה... אני אומר לה לעשות עם זה משהו, כי מי ירצה
אותה?". אני מחייך במבוכה. "במה אמרת שאתה עובד?". "עיתונאי". "אה,
טוב, לא משנה, שבת שלום בחורצ'יק".