חדוה אהרוני נכנסת לחדר, מחייכת, מרגישה לא בנוח, אומרת שאם מתאים לי
עכשיו אז אפשר לנסוע, האוטו שלה פה, ממש למטה, רק תגיד כן, אני כבר
אקפיץ אותך, אחזיר אותך, אם תרצה קפה, גם בסדר.
היא היתה פה גם בשבוע שעבר, חייכה, הזמינה, אמרה שאם ארצה אז אין בעיה,
היא כבר תדאג להכל, רק תבוא, רק תראה, אפילו הביאה כמה כדורי שוקולד
לחברים.
בגלל שהיא מאוד רוצה, בגלל שהיא לא מוכרת, בגלל שהיא באה עד לפה, אני
חושב לעצמי את המחשבות הבאות: מי זאת חדוה אהרוני? מה היא רוצה ממני?
למה היא באה לפה? לנסוע עכשיו לעזריאלי? למי יש כוח? למה היא כל כך
מתאמצת?
אחר כך עולות מחשבות אחרות: יש לה תערוכה, היא עבדה עליה קשה, אולי
היא מוכשרת, היא הרי מאוד מתאמצת, מאוד משקיעה.
אחר כך הלקאה עצמית: יש פה אשה שעושה הכל כדי שאיזה כלומניק באמנות
יראה את מה שהיא עשתה, בסך הכל מבקשת שעה מהחיים שלך, היא מסיעה אותך,
מחזירה אותך, אתה רק צריך לשבת קצת, לעמוד קצת, לדבר קצת, מה הסיפור
שלך?
אחר כך מגיעה האכזריות: תראה מה נהיה ממך, חתיכת אליטיסט, גוש בשר שדבוק
לכיסא, אפס, מי אתה חושב שאתה?, יש פה אשה שיכולה להיות אמא שלך שמטרטרת
את עצמה לדעת בשבילך, ואתה, כל מה שאתה רוצה זה לשבת במשרד ולזיין את
המוח.
אחר כך אני נוסע איתה לתערוכה שלה בעזריאלי, בלובי של הבניין המרובע.
והציורים שלה מאוד יפים. והיא מסבירה לי עליהם. וקצת מספרת על עצמה.
וכדאי לכם לקפוץ אם אתם עושים קניות בשופרסל או משהו כזה.
ויש לה גם ציור אחד עם הכיתוב "אל תיתנו לאדישות להרוג אותם".
הזמן שני 11:00המקום מערכת "העיר"האירוע התגייסות
עידן אלון
3.7.2008 / 15:32