בדרכים

{\"
{\"
1. יצאנו מניו הייבן לגלות את אמריקה. אלישבע ואני במכונית שבי אדומה
מלאה בכל טוב - מפות, גזייה כפולה, אוהל, מזרנים, מזוודה עם בגדים (עם
חלק מיוחד לתרופות האהובות עלי), שולחן מתקפל, אוכל, סכו"ם, צידנית,
תרמוס, טלפון סלולרי, ספרים, מגזינים, מעביר זרם מהבטרייה של המכונית,
מצלמה, מגבונים לחים ומשחה נגד עקיצות. מפת הסאבווי של ניו יורק מראה
את חמשת חלקי העיר השונים - מנהטן, סטטן איילנד, קווינס, ברוקלין והברונקס.
לפי מפה זו, ניו יורק מרחפת בעולם. אין שום דבר ממערב למנהטן. ניו ג'רזי
ושאר היבשות שאחריה מחוקות. אחרי כמעט שנה, שבה המקום היחיד בשבילי
מחוץ לקמפוס של ייל היה זה של מנהטן, יצאנו עם רכב מלא דלק (56 דולר
למיכל מלא בניו הייבן!) אל עבר ארץ לא ממופה זו. התחנה הראשונה אחרי
פקק תנועה על גשר ג'ורג' וושינגטון ביציאה מניו יורק היתה העיר פילדלפיה,
מרחק שלוש שעות וחצי נסיעה. בפרברי העיר, שלטי תמיכה קטנים בחצרות הבתים
מצביעים על רוב לאובמה (אחרי שהילארי ניצחה אותו כאן בבחירות המקדימות).
2. מפילדלפיה היפה המשכנו לווירג'יניה ביץ', עיר שגדלה סביב בסיס של
חיל הים האמריקני על החוף והיא היום העיר הגדולה בווירג'יניה. כשעולים
על הכביש המהיר, כאן זה כביש 95, זו מעין דרך עוקפת אמריקה שבה לא פוגשים
איש ולא רואים כלום חוץ ממוטלים, מזללות ומרכזי קניות זהים. ירדנו לכבישים
הצדדיים. וירג'יניה חוצצת בין הצפון לדרום. המיתון מורגש כאן ובתים
יפהפיים רבים בדרך עומדים ריקים למכירה עם חלקות גדולות של מדשאות וגני
פרי. עברנו דרך גבעות וירג'יניה העגלגלות עם בתי המידות והמדשאות המתעקלות,
כדי להגיע לעיר גולשים שטוחה וחסרת אופי - וירג'יניה ביץ'. נקודת הציון
המרכזית כאן היא מאונט טראשמור - הר זבל שהוסב לפארק והיום הוא הנקודה
הגבוהה ביותר בווירג'יניה ביץ'. ג'נין פולאק, ידידה שגרה בעיר, בת 25,
לקחה אותנו לסיור - למזללה בשם { Jewish Mother@\{\ בשדרות פאסיפיק
ליד המלון הוותיק, קאווליר, שהוקם ב-1917. היום חולש על הרחוב קומפלקס
ענק של מלונות הילטון. האוכל נוראי. ג'נין מספרת שבשנות ה-40 הרכבת
מוושינגטון היתה מגיעה הנה ישירות, כשווירג'יניה ביץ' היתה אתר נופש
אקסקלוסיבי של בכירי הממשל. ג'נין סיפרה לנו את החלום שלה מהלילה הקודם.
היא וג'נה בוש, בתו של הנשיא, הן חברות הכי טובות, ובוש, שזה אך סיים
את כהונתו השנייה, רוקד במטבח ומכין להן ארוחת בוקר. ג'נה מספרת לה
בהתרגשות שעכשיו, כשאביה הוא נשיא לשעבר, משפחת בוש קיבלה תפקיד מיוחד
- הם אחראים על הנערות בארצות הברית, והדבר הראשון שהחליטו זה לבטל
את הזכות להפלה ואת ביטוח הבריאות. ג'נין כל כך כעסה בחלום. היא אמרה
שזה היה סיוט.
3. בחוף הים אנחנו יושבים עם קייל, אחיה של ג'נין, בן 22. מעלעלים במגזינים
של רכילות. יש כל כך הרבה מפורסמים באמריקה והתפקיד שלהם לא תמיד ברור
- יש להם כל מיני טייפ-קאסטים ולפעמים הם משחקים בשני מגרשים במקביל.
למשל, סרטי משחקי הווידאו שבהם מופיעה אנג'לינה ג'ולי מיועדים למתבגרים
מחוצ'קנים, בעוד אמהותיהם ואחיותיהם של אלה הן הקוראות של המגזינים
שעל שעריהן מתנוססת כבר שבועות בטנה הנפוחה של ג'ולי. השיחה נסובה על
סלבריטיז ועושר מופלג, וקייל מסביר שהוא לגמרי מבין את מייקל ג'קסון,
שאם גם לו היה כל כך הרבה כסף הוא גם היה רוצה קוף.
4. התארגנות אחרונה לפני הקמפינג - צריך לקנות בלון לגזייה. כל יום
שישי שני הוא יום המשכורת בצבא כאן, והוולמארט הגדול במדינה מלא במשפחות.
כאן גם מוכרים נשק בסופרמרקט. כולם קונים זיקוקים במבצע לקראת ה-4 ביולי.
אחרי הלילה הראשון של הקמפינג בווירג'יניה, ממשיכים לאורך ההרים שחוצצים
בין מדינת וירג'יניה ומדינת ווסט וירג'יניה - בלו רידג' מאונטן - בתחנת
דלק בריונק פונה אלי גבר לבן בגיל העמידה עם ביואיק שחורה: "אם אתה
רואה ערבי תהרוג אותו". הוא מתכוון למחירי הדלק, זאת אני מבין מתוך
ההקשר שבו שנינו מחזיקים את חדק המשאבה בעכוז רכבינו. "הם מנסים אותנו",
הוא ממשיך, "רוצים לראות עד כמה אנחנו מוכנים לשלם".
5. בירידה דרומה לשארלוט, צפון קרוליינה, הנוף הופך מחוספס יותר, יבש
ושטוח. ידענו שהגענו דרומה כשבאחת העצירות ראינו שלט ועליו אקדח עם
הכיתוב: "{ ."We Don't Dial@\{ 911\ עם חברנו בראדלי היקס, 26, בשארלוט,
אנחנו הולכים למזללה מקומית בשכונת פלאזה-מידווד, הפינגווין. ההמבורגר
מעולה והתחושה היא שהדרום זה ה-מקום. חם, לח וטעים כאן, ותחושת השומקום
עוזרת לדברים המקסימים להיות נונשלנטיים. במכונת המוזיקה מישהו בחר
שיר קאנטרי של מירל האגרד. לא רק שמותר לעשן בפנים, כאן אפשר להזמין
סיגריות מהמלצרית. זאת ארץ הטבק. בפיצוצייה המקומית יש אווירת פלורנטין,
ועל הדלפק ליד החלון יש טפסים לשם הרשמה להצבעה בבחירות. הדרום הוא
העתיד של ארצות הברית, כך נדמה כאן. כשהתעשייה עוזבת את צפון ארצות
הברית ואנשים מאבדים שם את מקומות העבודה המסורתיים בשביל עובדים זולים
יותר מחוץ לאמריקה, הדרום, שבו לא היתה תעשייה באופן מסורתי, עולה.
שארלוט הוא מרכז הבנקאות השני בגודלו בארצות הברית אחרי ניו יורק, ואטלנטה
וג'ורג'יה הן שתי ערים שמחירי הדירות בהן רק עולים והמיתון לא השפיע
עליהן כלל. בראדלי טוען בפנינו שהדרום גם יותר מסביר פנים לאפרו-אמריקנים:
"כאן אולי יכולים לומר לך שלא אוהבים את הקבוצה, אבל אוהבים את האדם.
בצפון יכולים לומר לך 'אוהבים שחורים', אבל אין אהבה לאדם השחור".
לפי הסטטיסטיקות בארצות הברית, ההכנסה הממוצעת של אשה יורדת ב-73 אחוז
אחרי גירושים. בחברה שבה 50 אחוז מהזוגות מתגרשים, נחשף כי נשים לבנות
מבוגרות נוטות לשימוש בקוקאין ובהרואין מתוך משבר. ה"ניו יורק טיימס"
דיווח על התופעה כמגפה בקרב נשים שלא הצליחו להתמודד עם הירידה ברמת
החיים. התופעה הביאה בצדה גם מעצרים בפרוורי המדינה. "לינדזי ופריס
לא לבד", קבע מתוך שמחה לאיד הפרשן האפרו-אמריקני איסמעיל ריד באתר
קאונטר-פאנץ.
התחושה המצטברת בארצות הברית היא שהשחורים נשכחו. הם מיעוט שנעלם, פשוט
כי ההיספנים כבר רבים מהם. בבחירות האלה מתבהר שמה שיש לאובמה להציע
לבוחרים הלבנים זה ירידות על שחורים - הוא כבר הספיק להטיף לשחורים
מוסר על מקרי הגירושים הרבים בקרבם. כששאלתי את בראדלי איך זה שאובמה
כל כך מלבין, הוא ענה: "למה אתה חושב קוראים לזה הבית הלבן?".
החשש של רבים הוא שבאופוריה שבה הם נתונים, אפרו-אמריקנים רבים מאוד
יסלחו לאובמה כשזה ינצל ויזרוק אותם בדרך למשרה, כפי שעשה לכומר שלו
ג'רמייה רייט, שביקר את מדיניות החוץ הרצחנית של ארצות הברית, ואת המחיר
שמדיניות זו גובה מהעניים האמריקנים. לא משהו שחורג מהידע הכללי של
כולנו.