ויטרינה

{\"
"מפנה העשור השלישי בחיים אוצר בתוכו סל תחושות מלא בעבור הגבר הרווק
והיפה. השנים הקודמות, הללו המתקראות שנות ה-20, מלבלבות היו וגדושות
מנעמי צעירות ופחזות נעורים מאספת. כשם שמפנה המאות ההיסטוריות, ה-19
וה-20, כונו { ,La Belle Epoque@\{\ כך העשור השלישי אצל האיש הרווק
מגדיש את סאת התמימות האחרונה, מעצים את תחושת החירות האישית והחברותא
הכללית, ומסמא קמעה את העיניים מדמדומי הזמנים החולפים, מחשרת העננים
האפורים של העשור הרביעי לחיים.
"לפתע נתגנבה לה הבדידות למעונו הריק של גבר רווק ויפה. חוט עבה של
פיכחון ואחד דק של בהלה נמשכים על פניו הנאים. סל התחושות מתפזר והן
יוצאות זו בעקבות זו: אי צדק, קנאה, מרירות, כעס, שנאה, חרטה, יראה,
צדקנות, בושה, ומעל כולן, בודדת בעוצמתה, בדידות.
"אין זה שכיח לערוך שיח על בדידותו של הגבר המתבגר. מקובל הרבה יותר
לדון ברצונו החופשי, עצמאותו הגאה, על אופורטוניזם, נצלנות, ובעיקר
על כך שעתותיו בידיו, כך למשל אל מול האשה הרווקה המתבגרת, הכלואה לאימתה
בסד זמן נוראי. אכן, אפשר שנוראות ולא בדידות היא הרגש שמלווה את האשה
המתבגרת, אלא שאיננו חפצים בהשוואה בין גבר לאשה בעניין זה, כי אם בבדידותו
של הגבר היפה".
אי צדק: "כיצד זה אחרים חובקים באושר אשה ואף ילד? מבטו של הגבר הרווק
המתבגר מלוכסן תדיר למחוזות אחרים, לקלוט את העוולות הללו של החיים.
אין זה צודק לדידו, שנשים שיכולות היו לכרוך ידיהן סביב צווארו, נשים
שחזותן מוצאת חן בעיניו עד מאוד, אחוזות כבר בידי גבר אחר. לו רק היו
יודעות כהלכה מיהו אותו גבר רווק, בוודאי היו מתאוות להיות איתו מכולם.
כזו היא תחושתו של הגבר הרווק המתבגר. זהו, אפוא, עיוות צדק מן המעלה
הראשונה, שהנשים המתאימות לא נחשפו לו בעיתוי ההולם ובמקום הנכון. ברי
שיכול להיות זה גם חוסר מזל או סתם יד המקרה, אך דברים ששורטטו בקווים
מתונים בשנות ה-20 היפות הופכים עתה למגמה וחותמם קשה. תחושת אי הצדק
היא הורתן של הקנאה והמרירות. שתי אחיות זעופות אלה חדשות לגבר הרווק,
והוא אינו אמון על ההתמודדות מולן. הקנאה ניתנת לריסון לפי שהגבר היפה
המתבגר בטוח עוד בעצמו, ובכך שיש לאל ידו למצוא את מחמל נפשו, תהא אשר
תהא, לו רק יעמדו התנאים הנכונים לימינו. על כן הוא לא מרבה לקנא בגברים
אחרים, שלעתים נדירות נראים לו מוצלחים, ומייחס את הצלחתם ומפלתו לאי
צדק אוניברסלי. כעין קדוש מעונה על מזבח האהבה. לא כך המרירות. תחושה
זו אינה יכולה לנהל יחסי גומלין עם כוחות חוץ; היא אימננטית, ולכן מטרידה
מאוד את הגבר. זעפה דבק בו, ומה שתמול-שלשום נדמה כחסר טעם הפך עתה
למר כלענה. הנה לדוגמה שיחת נשים צעירות תמימה. השתיים או השלוש משוחחות
על בעליהן המוצלחים בעליל, או על ילדיהן המהממים, והגבר הרווק היפה
נתקף מרירות שכזו, עד שנאלץ לנטוש את שדה השיחה ולעקור למקום מבודד
שבו המרירות מתפוגגת. המרירות אף עוטה צורה חיצונית; יחסו האוהד תמידית
ומסביר הפנים של הגבר היפה מתחלף קלות בגישה קורקטית יותר ואמונו בזולת
נשחק".
כעס: "הרווק היפה הוא מושא להערצה ולביקורת. ערב רב של בריות משיא לו
עצות קש וריק. מתהומות חייהם ונישואיהם המעופשים דוחקים ההמונים את
הרווק המתבגר להצטרף לגדודי האדם הסביר ולהתרחק ממקסמי שווא על אהבה
בוסרית. הם סונטים בו על ילדותיותו הלא מתכלה, מגחכים נוכח הסבריו ומציגים
בפניו את המציאות שאין בלתה: פשרה. כואבת תחילה, אך הכרחית, ובסופה
פריון. זעם אדום אילם נשפך מגופו. היכול הוא לגדודים אלה? הרי ניסה
בעבר להילחם בהם פעם ופעמיים, ללא הועיל. אנשי העצה עוטפים אותך בקולם,
כוונתם טובה ומילתם רעה. אין ביכולתם לכבד איש הנלחם על אהבתו? רווק
יפה המסרב להיכנע למגמה הלוהטת של זרמים חברתיים? כעס גדול נצבר. על
אנשים שבוחשים בקדרתו, על מתווכים לרגע קל, שכעבור שעה אינם זוכרים
את שמו, על כאלה שאת משאת חייו הופכים לסחר זול של סדקית עלובה. זעם
על עזות המצח של אנשים נמוכים כעדשים, אשר רואים בו פושט יד תועה".
שנאה: "בשנות הפיכחון שלו חווה הגבר המדובר המרה חדה, מהערצת נשים לשנאתן.
אין זו שנאה מזוקקת לאשה באשר היא אשה, אף לא לכולן. האיש הרווק היפה
שוטם את האשה על שום כסילותה בהבנת מכמני נפשו. האשה סבורה תמיד שבידה
המפתח האחד ללבו הנעול של גבר זה, ומה שלא צלחו רבות מקודמותיה דווקא
היא תצלח. מרגיז מכך, חרף רמזים גלויים מצד הגבר, שאינו חפץ עוד בקשר
ביניהם, ממאנת האשה להאמין לכך וכופה רצונותיה הר כגיגית על הגבר הרווק
היפה. היא תשדל אותו שאינו יודע נכוחה מה חש לבו ומה כושלת טעותו. איננו
דנים כאן באשה מאוהבת, שכן לצורך זה אין נפקא מינה כלל בין אשה לגבר,
כולם עיוורים כאחד, ותחושתם ופועלם אינם שפיטים לפי אמות מידה של טקסט
זה. נושאנו הוא אשה המעוניינת בגבר, וכבר נרקם קשר כלשהו בין השניים.
או אז רבים המקרים (גם אם לא, כמובן, מוחלטים) שהאשה תטען במפגיע שהיא
יודעת מה רצונו של הלז, גם אם הוא גופו טרם יודע זאת או מסרב להודות
בצפונות נפשו. כתוצאה מאופן התנהגות זה מפתח הגבר הרווק איבה מסויגת
כלפי המין הנשי. אין זו איבה מרושעת, גם לא מקפת כל. בהחלט דעתו נוחה
עם רבות מן הנשים, הוא אוהב כחבר אחדות הקרובות לו, ברם משהו נסדק ביחסו
הכולל אליהן. מן הרגשה לא נוחה מניסיונה הבלתי נלאה של האשה ללמד אותו
מוסר ולהטיף לו על עצמו ורגשותיו".
חרטה: "מתוך שלל התכונות העוטפות את הגבר הרווק המתבגר, החרטה היא מן
המכאיבות שבהן. בקירוב, כל גבר מתבגר נושא על גבו חטוטרת רצוצה של יחסי
עבר מיוסרים עם נשים. ככל שנוקפות השנים וחולפות, כך עולה באוב קשר
מיוחד משנים עברו ומטיל צלו הכבד על לבו של הגבר. שמא משגה איום היה
לסיים אותה זוגיות מצודדת? ברגעי הבדידות והשבר הגדולים הפוקדים כל
רווק מתבגר, עולות ופורחות התמונות היפות והנוגעות של שנות ה-20 הנאוות.
קשר ארוך טווח, סוג של אהבה, ברית אמיצה של שניים, ארוחות משפחתיות,
חתונה למרחוק. נקיפות המצפון הופכות לדפיקות ודאבה גדולה ממלאה את הגבר.
יכול היה להיות כבר עם ילד או שניים קטנים. משאת נפשו היא ילדים. בוודאי
היו מהממים, כמו אלה בשיחות של נשים צעירות ומרגיזות. שמא טעה כל כך?
טעות שאין עליה, אולי, כפרה? אי הוודאות היא חברתה הנאמנה של החרטה.
איננו יודעים אשר יבוא, ובצר לנו מתנחמים בטוב היחסי שהיה וכמהים אליו
- טוב הוא עכשיו, רק לרגע, מן ההווה הקודר והעתיד הנעלם".
יראה: "מה יהא עלי, שואל עצמו במורא גובר הגבר הרווק המתבגר. הנה חברי
הטובים נשואים כולם ודרדקיהם המתוקים מפזזים לפניהם בחן ללא גבול. הנה
הם הורי הקמוטים מדאגה, לבם יוצא לבנם שמחטיא את מקומו בעולם. ירא הרווק
המתבגר פן לבד יזקין אל תוככי החיים, עירום מאשה ומילד. פחד משתק זה
מוליך כחוט הארקה למחשבת הפשרה הבלתי נמנעת - מה שנראה מופרך ואף הזוי
לפני חמש שנים נדחק בכוח לתודעה ולא מרפה".
בדידות: "בדידותו של הגבר היפה קשה כיהלום. מפלט ממנה אין זולת האהבה.
מאחר שאינו איש פשרה, לא תחלץ אותו ההיא מבדידותו. חשכת הליל עם אשה
שאותה אינו אוהב מעצימה את הבדידות ולא ינוחם הוא בקרבה פיזית. בשער
בת רבים ינהג כרגיל הגבר הבודד המתבגר, יצחק צחוק מעושה כדרוש, יקלס
עלילותיו וכיבושיו בפני החברים משל היתה זו אפופיאה מתקופה עתיקה, ילעג,
זעיר שם זעיר שם, לגבר הנשוי החנוט, אך תחושת הבדידות והתלישות הולכת
וקונה שביתה בנפשו המיוגעת. הוא מחכה להבלחה אחת, למופת התאהבות מהיר
ונחרץ, אולם סימנים כגון אלו מסרבים לבוא, וכי באים להרף, נעלמים מיד
כקצף על פני הים. הגבר הרווק היפה והמתבגר ממעט כעת להופיע באירועים
רבי משתתפים. כאלה - שם נשים וגברים צעירים מתהדרים בזוגיות מקסימה,
כאלה - שם השיחות בין האנשים, הנשים, הגברים, נראות לו כה רחוקות ממנו,
והוא, אבד. אבדה לו דרכו ובודד הוא בינות לאנשים המשיחים סביב על הבלי
העולם הרגילים. אך הם אינם רגילים לו, הבלי עולם אלה. דבר אינו רגיל
בזמן הזה, בזמן הבדידות האיטי. הוא נפגש לעתים מרוחקות עם נשים מתבגרות
כמותו, לשווא. בפגישות הללו חש יתום מאי פעם, זר לא קרוא. היאך אצל
אחרים הדבר פעוט כל כך? פשוט כל כך?
"גם בחוג המשפחה הבדידות נצמדת כספחת. לפנים היו אלה רגעי שמחה כנים
בחיק המשפחה האוהבת. מעט מתח ניכר עכשיו במפגש המשפחתי. ציפייה שנכזבה
מעיקה מעדנות על האווירה הביתית. ההורים שנים אינספור יחדיו, האחים
בחוג משפחתם החדשה, אוהבים אך עסוקים מאוד. מאוד. שוב צפים רגשות אי
הצדק, הקנאה, המרירות, הכעס, השנאה, החרטה והיראה. כמו חרוזים הם מסתדרים,
כל אחד בתורו, על חוט הבדידות המתארך של קיומי.
"על כפות המאזניים העדינות של הגבר הרווק המתבגר זוקפת התקווה לאהבה
את משקלה הסגולי כנגד מלעיזיה כולם. מאבק טיטנים זה מגלם את דמותם של
גברים רבים - חיישנים או מוחצנים, מכובדים או יחפנים, רכי מראה או חמורי
סבר. הגבר היפה עקוד כפרומיתאוס אל צלע הר נורא, אולם מצלעו שלו כבר
נבראה אשה מופלאה, מדוע לא תיברא גם אהבה?
* המילה יפה, אין היא מכוונת לתואר היופי במובנו הרגיל, כי אם ליפי
הנפש של גבר האוחז בזכותו לאהבה כפי שלבו מבקשה.
על המילים
חבר קרוב אמר לי שהמילים הן שום דבר. הבנתי את כוונתו. זה קרה בשבוע
שעבר בבוקרו של יום שבת בבית קפה, וחשבתי על דבריו מאז. חשבתי עליהם
גם לפני כן.
אני רגיש אל המילים והן רגישות אלי. לפנים היתה לי חברה, אהובה ואוהבת,
שהצביעה נכחי על הפער בין המילים ליתר העולם, ובמיוחד על הבידול בין
מילותי למעשי. הירהרתי גם על דבריה. היא צדקה והתביישתי בי. בכל זאת
יש בי הצורך לומר שהמילים הן שום דבר וקצת. הרי יש בהן קורטוב של משהו.
קורטוב אדם. מאז נפלתי אל תהום האשליות של המילים החולפות נתעורר בי
דבר מה. צער שטף אותי על זיווג האהבה הכואב בדמותי ובדמותה. גמלה ההחלטה
בתוכי להשתפר. המילים בראו לי עולם בעבר וכעת הן אבן בוחן. כעת הן לא
פחות מאשר מבחן מוסרי עבורי. המילים שלי מנסות להפוך לקורטוב האדם שבי.
אני אדם של מבעים. של מגעים. גם מעט של מילים.