"אם היתה לי אופציה למכור את נשמתי לשטן הייתי חושב על זה ברצינות"

{\"
לשתי שאלות לפחות אמיר פרי מוכן מראש. הוא פשוט יודע שהן יבואו. לא
משנה שיש מאחוריו כבר כמעט 20 שנות קריירה - מהחצוצרן של פורטרט דרך
די.ג'יי מצליח ועד להיותו אמן סולו מוערך - תמיד יבואו שתי השאלות האלה,
כאילו זה מה שחשוב, תמיד הוא נשאר הבן-של (ראש השב"כ לשעבר) והבעל-של
(מלכת קלטות הילדים). הוא כבר בן 40, דומה לאבא יעקב שתי טיפות כמעט,
למעט צבע העור.
אני חושב שאפשר לגמור עם זה כבר בהתחלה. תגיד משהו על אבא.
"כשאתה צעיר ואתה הבן-של, יש לך מועקות בגלל זה. לא משנה מה תעשה, כל
דבר נבחן בעיניים גדולות ומתייחסים אליך אחרת. לקראת צאת האלבום, 'ידיעות
אחרונות' הציעו לי כתבה גדולה: אבא ואני, ראיון משותף. אמרתי להם: 'חבר'ה,
אני צריך להסתכל על עצמי בראי כל בוקר, וזה לא דבר נעים גם ככה'".
לחץ
הוא היה ילד היפראקטיבי אמיתי, כזה שמטופל בכדורים. עד היום רגלו רועדת
בעצבנות והוא מעשן כמעט בלי הפסקה. את נערותו העביר בפינגווין ז"ל,
שם הספיק גם לתקלט. אחר כך היה פקיד בגל"צ, הועף לכל הרוחות וסיים כחצוצרן
בתזמורת צה"ל. לאחר מכן, בתחילת הניינטיז, חיצרר בפורטרט (עם הלהיטים
"הכל מבינה" ו"עד אלייך"), התחתן עם דנה דבורין ונמלט מהזרקורים באמצעות
ארבעה אלבומים אלטרנטיביים, קשים לעיכול ומוערכים, בצדק.
"בממלכתי", הילד החמישי שלו, שונה מאחיו הגדולים. הפעם פרי תקשורתי,
סוחף, פונה אל המיינסטרים. "איפה הכיף" עם ג'וני שועלי ו"לפתע" עם הזמרת
דנה בקר נשמעים כמו מתכון בטוח להצלחה.
מה קרה, נמאס לך להיות אמן שרק המבקרים אוהבים?
"באמת יש לי רצון שיכירו בי יותר, להיות בצד יותר מרכזי של החיים. עשיתי
ארבעה אלבומים שמאוד אהבתי, התייחסתי אליהם ממש כאל טיפול פסיכולוגי,
הוצאתי את כל המועקות. פתאום התחשק לי לעשות משהו יותר נורמלי".
להיות מפורסם.
"לא להיות מפורסם כמו הרצון שיכירו בי. יש לי יחסי משיכה-דחייה עם הפרסום,
חד וחלק. מצד אחד, לעולם לא יראו אותי באירועי יחצנות וכאלה, אני סולד
מזה לחלוטין. מצד שני, אני יודע שלא היו מתייחסים אלי אלמלא הייחוס
המשפחתי שלי. הריקוד הזה, בין השוליים למרכז, הוא משהו שאני חי יומיום.
מצד אחד אני הכי הארד-קור שיש, ומצד שני אני חי עם מישהי שחיה במיינסטרים
ועבדתי בתוכנית של דידי הררי שמונה שנים. אני רואה את דנה מתמודדת עם
המיינסטרים ועם הלחץ וזה מאוד קשה גם לה וגם לי. אנחנו לא הולכים לסרטים
ביחד כי אני לא יכול שכולם מסתכלים עליה".
מקנאה?
"לא, אלא דווקא מהמחשבה שכולם מסתכלים עלי. זה פשוט מלחיץ אותי".
ועכשיו הוצאת אלבום יחסית מיינסטרימי.
"מה אני יודע, אולי באמת בא לי להתפרסם ועד עכשיו סתם התעצלתי. המזל
שלי הוא שאני בא מרווחה כלכלית. לעשות אלבום אלטרנטיבי בישראל זה הרבה
יותר קשה ממיינסטרים - מראש אתה מתמודד עם משהו ש-90 אחוז מהאנשים בכלל
לא יספרו. יכול מאוד להיות שאם הייתי מתפרנס מזה כן הייתי מסכים לעשות
ראיון משותף עם אבא שלי בעיתון".
ומה תעשה אם - שלא נדע מצרות - האלבום פתאום מוכר עשרות עותקים?
"אני נלחץ מזה רצח. ועדיין הייתי שמח לבדוק את זה. החלום שלי הוא להקות
הרוק האמריקניות האלו, שחיות את זה עד הסוף עם הסמים, הזיונים, הגיטרות,
המגברים הענקיים. בכלל, אם היתה לי אופציה למכור את נשמתי לשטן, אם
הייתי יודע שזה באמת עובד, הייתי חושב על זה ברצינות".
כל כך הרבה סתירות. איך סובלים אותך ככה בבית?
"בקושי. פסיכולוג יכול לעשות עלי הרבה מאוד כסף".
פחד
אבל פרי מעולם לא הלך לפסיכולוג. גם לא בגיל 30, כשפקד אותו משבר אישי
עמוק. הוא היה אז בעל אולפן וחברה לשירותי מוזיקה באירועים, ומצא את
עצמו "במצב שבו אתה קם בבוקר, מטייל עם הכלבים ואתה לא יודע מה לעשות
עם עצמך. יש דברים שאתה חייב לעשות בגלל העסק, אבל פשוט אין לך כיוון".
במצוות אשתו, לקח פרי שנת חופש מרוב עיסוקיו ובסופה הוציא את אלבום
הסולו הראשון שלו, "{ ."Soft Ride@\{\ אחרי כמה שנים ושלושה אלבומים
הוא חתם על חוזה להפצת אלבומיו בארצות הברית וביפן. שוב הוא עמד לפני
אותו גשר של הצלחה - ושוב בחר שלא לקפוץ. "רצו שאבוא, אוציא סינגלים
ואופיע, אבל לא הלכתי", הוא אומר. "עמדתי מול הבאר ולא שתיתי. לא רציתי
את הציפייה הזאת, שאולי זה יצליח".
אני לא מבין. למה לא עשית את זה?
"יכול להיות שאני פשוט פחדן. בדרך כלל אמנם אין לי בעיה לקפוץ ראש,
אבל פחדתי להפסיד משהו בחיים שלי. אני אוהב אותם כמו שהם. יש לי חיים
טובים. מצוינים. אני אוהב את אשתי והילדה שלי ומוכן לוותר על הרבה דברים,
גם על האמנות, בשביל לא להפסיד אותן".
אבל יש לך את כל התמיכה, לא?
"לגמרי. דנה תבוא איתי לכל מקום בעולם. ובכל זאת".
אז התמקמת לך בנוחות על גבול ההצלחה בין המרכז והשוליים. ואתה מוזיקאי
טוב, אין ספק. אבל אתה יכול להרשות את זה לעצמך בעיקר בגלל הייחוס.
הבן-של והבעל-של תמיד יעורר עניין.
"נכון שיש משהו בנוחות הזאת של להיות הבן של יעקב פרי, אבל זאת לא הדרך
שלי להציג את עצמי 'שלום, אני הבן של יעקב פרי'. מה שכן, אולי בתת מודע
אני יודע שיבואו אלי. זה משהו שאתה נולד איתו. וזה הזיק לי יותר מאשר
עזר לי".
בחייך.
"במהלך החיים המוזיקליים שלי שללתי כל כך הרבה הזדמנויות מחשש שהם מגיעות
אלי בגלל הייחוס. מילא אם הייתי איש עסקים - מה שלצערי אני הכי לא -
הקשרים היו מועילים באמת. אבל בעולם של המוזיקה זה פעל עלי בעיקר לרעה.
אני לא צריך את זה".
מה אתה צריך?
"את התמיכה של האנשים הקרובים אלי".
ביטחון
איש משפחה למופת, אמיר פרי. "חלק גדול מהשינוי שעבר עלי בשנים האחרונות
קשור בילדה שלי, שהיא עכשיו בת חמש", הוא אומר. "אחד ההבדלים העיקריים
הוא בנושא של ביטחון כלכלי. מאז שתמרי נולדה אני עושה כל מה שצריך בשביל
הפרנסה".
שר בחתונות?
"בעבר סלדתי מזה, היום אין לי שום בעיה להופיע בחתונה. בזכות תמרי למדתי
לא לסבול מדברים שפעם ראיתי כנוראיים. יכול מאוד להיות שבגללה גם יצרתי
עכשיו אלבום כזה, שיכול לכסות את ההשקעה שלי בו (בתחום מעריכים את עלות
ההפקה בכ-30 אלף שקל; ע"ש), אם לא למעלה מזה. תמרי לימדה אותי שאולי
הגיע הזמן להיות בורגני יותר, גם במוזיקה".
עם כל הפחד שלך מאור הזרקורים והקושי מול היחס המועדף שקיבלת בגלל הייחוס
המשפחתי שלך - אתה מגדל ילדה לשני הורים מיוחסים.
"והיא כבר משתמשת בזה יופי. פעם היה לה נורא קשה עם זה שדנה היתה באה
לקחת אותה מהגן וכל הילדים קפצו עליה כי היא דנה דבורין. היא גם לא
רצתה לראות קלטות ילדים והצגות ילדים. זה מאוד טבעי: ילד רוצה את ההורים
שלו לעצמו, לא עם עוד אלפי ילדים אחרים. היום היא כבר משתמשת בזה לטובתה".
תמרי זוכה לקבל הרבה יותר שעות אבא משקיבל פרי הבן. איש השב"כ לשעבר
בקושי ראה את הבית. לפרי ג'וניור זכור היטב איך כשהיה בן 13 נאלץ לעבור
ניתוח בגב והופתע שאביו לקח חופש והפקיר את ביטחון המדינה כדי ללוות
את שיקומו. את האבהות שלו רואה עכשיו פרי כסוג של תיקון - אף אחד לא
מתחרה על תשומת הלב של בתו. "רוב הזמן אני עם הילדה ואין לי בכלל ספק
שזה הרבה בגלל האופן שבו אבא שלי גידל אותי", אומר פרי, "לא צריך להיות
פרויד בשביל להבין את זה. חשוב לי שיהיה לה אבא במשרה מלאה, לטוב ולרע.
חשוב לי שהילדה תקבל תחושה של בית, תחושה שלי לא היתה אף פעם".
כילד או מתבגר כעסת על ראש השב"כ?
"אולי היה כעס בעבר, זה חלק מההתבגרות, אבל בגיל מסוים אתה מבין דברים
לא רק על עצמך - גם על אבא שלך, אמא שלך, האחים. בסך הכל אבא שלי גילה
הבנה מאוד גדולה לבחירות שלי בחיים, גם אם באלבומים הראשונים הוא לא
ממש הבין מה אני רוצה ממנו".
עצב
אז הרוב דבש. אבל השירים של פרי בקולו הגבוה במפתיע שייכים לא פעם לאגף
הרוקיסטים עלובי החיים. "לא מעניין אותי להגיד דברים שמחים על העולם",
הוא אומר. "אז נכון שאלו לא החיים שלי - אני לא האמן הקלאסי שבור הלב,
המכור לסמים שאשתו עזבה אותו והילדים שונאים אותו - אבל העצב הזה מגיע
ממחשבה על חיים אחרים, שבהם אתה מאבד כל מה שיש לך".
אתה משחק ברעיון הזה באופן וולונטרי?
"זו פנטזיה, כי את רוב הפנטזיות אתה לא מגשים. זה לא חלום, כי אני לא
אעשה כלום בשביל להשיג אותו. זו אופציה שקיימת למקרה שדברים לא יילכו
כמו שצריך. ואתה יודע מה - היא לא כל כך רעה".
סליחה, אבל דנה יודעת שאלה הפנטזיות שלך?
"לגמרי. וזה תלוי בה, אם היא תעזוב אותי והילדים שלי ישנאו אותי. אני
מקווה שזה לא יקרה אף פעם, אבל אי אפשר לדעת".
חשבתי שהמשפחה היא העוגן היחיד שלך.
"תמיד טוב שיהיו לך אופציות".