הכיוון דרום

{\"ריקודי "מה יפית"...
בדרום כל ענייני הסטטוס שונים בתכלית. באופן כללי כולם שוחים פחות או
יותר באותה שלולית, ואת ההבדלים קשה לראות, כי גם מי שיש לו המון לא
מראה מזה כלום. אבל ב"מפגש כיסאות הפלסטיק הלבנים" קל מאוד להבחין בין
המעמדות, כי זה הכל עניין של ותק. לוקח לאדם זמן להגיע לדרגה שהוא יכול
לשבת בפיצוצייה בלי להרגיש לא נוח. בהתחלה הוא רק עומד באזור הכביש.
אחר כך, אחרי שעובר מספיק זמן ומתרגלים לראות אותו בנוף, הוא יכול להתחיל
לחשוב לשבת באזור הכיסאות שעל הכביש, שורה אחת לפני אלה שעומדים, וגם
זה רק אם יש כיסא שעומד פנוי, שאף אחד, בכיר יותר, לא צריך. אחר כך,
מהכיסאות שעל הכביש הוא צריך להתחיל לחתור לכיוון הכיסאות שעל המדרכה.
זה לא מבצע פשוט, וצריך תזמון מושלם בשביל להצליח לעשות יום אחד את
הקפיצה הקטנה מהכביש למדרכה, קפיצה של לא יותר מעשרה סנטים, אבל עולם
אחר. את אקט השדרוג הזה צריך אדם לעשות מתוך ריכוז מרבי ותחושת טיימינג
כדי להצליח לצוץ ככה פתאום על המדרכה, בצורה כזאת שאף אחד לא ירגיש
צרימה לראות אותו. אחרי שאדם התקדם והגיע אל הכיסאות שעל המדרכה, הוא
יכול לנשום קצת, להירגע, לעכל את המעמד שהגיע אליו, ואז, רק אז, הוא
יכול להתחיל לנסות לכבוש לעצמו מקום ברב שיח. גם פה צריך תחושת תזמון
מושלמת כדי לדעת איפה להחדיר את המשפטים הראשונים, שלא ייווצר מצב שפתאום
המשפט יתבלט וייראה חריג, ויעורר תגובות על עצם היותו של אותו אדם על
המדרכה. השיטה הכי טובה בשלב הזה היא לא לדבר ראשון. אם אתה חדש על
המדרכה, תמיד תגיב אחרי מישהו, ועדיף שתחזק את הדברים שהוא אמר. למשל
אם מישהו אומר: "איזה יופי!". אתה, בתור חדש, בשקט יכול להגיד אחריו
למשל: "וואללה!". ככה לאט-לאט יתרגלו לקול שלך, עד שיום אחד פתאום תרגיש
דחף ותבוא ביציאה משמעותית יותר.
מובן שגם המדרכה זה לא סוף השרשרת, כי יש גם את הכיסאות שנמצאים ממש
על סף הכניסה לפיצוצייה, ובהם יש את התצפית הכי טובה לטלוויזיה, אבל
אלה מקומות "יקרים" וגם אם הם ריקים, לא כל אחד יכול להרגיש שהוא יכול
לשבת בהם.
יושבים בפיצוצייה בסוף יום עבודה.
"להיות אמן זה חרא", אומר ג'ינו ממקום מושבו שעל המדרכה הרחוקה.
"מה, יותר טוב לעמוד בפיצוצייה כל היום?", שואל חבושה מתוך הפריים-לוקיישן
שלו מאחורי הדוכן, "לפחות אתה עושה מה שאתה אוהב".
"די כבר עם המשפט הזה", מתחנן ג'ינו, "אנשים רואים אמן, במקום לשמוע
מה שהוא אומר, תוקעים לו את זה. גם עליך, חבושה, אפשר להגיד שלפחות
אתה עושה את מה שאתה אוהב".
"במקרה כן", אומר חבושה, "אבל לא כל אחד יכול להגיד את זה. הנה אדמונד,
מה אתה חושב, שהוא אוהב להיות נהג מונית?".
"במקרה כן", אומר אדמונד, "אבל תלוי איך מודדים ואת מה מודדים, אהבה
זה לא הכל בחיים".
"בדיוק", אומר ג'ינו.
"תסביר לי מה כל כך קשה להיות אמן", שואל חבושה, "אתה קם מתי שאתה קם,
אחר כך חצי יום אתה בריקודי 'מה יפית' עם כל מיני לקוחות שאתה מנסה
למכור להם עבודה, ואחר כך כל שאר היום אתה עושה מה שאשתך אומרת לך".
"נכון מאוד", אומר ג'ינו, "אבל אתה יודע איפה הבעיה?".
"איפה?", שואל חבושה.
"בדיוק בחלק הזה, שאתה קורא לו ריקודי 'מה יפית'... אין יותר מבאס מזה...
מי שבמסגרת העבודה שלו צריך להשקיע הרבה בריקודי 'מה יפית' אוכל אותה
הכי הרבה מכולם".
"תסביר", מבקש חבושה.
"תחשוב שעבדת על עבודה, ציור או פסל, ואז באה איזו פלצנית שאמורה לקנות
את זה".
"כמו בכל חנות אחרת, מה הבעיה?", אומר דוד.
"מה כמו כל חנות אחרת?", מתרעם ג'ינו, "בנאדם בחנות חומרי בנייה, בא
אליו מישהו מבקש ממנו ברז לניאגרה, אז הוא צריך לעשות לו 'מה יפית'
כדי למכור לו את הברז? או שהוא צריך את הברז או שלא".
"גם אצלך זה ככה", מתנגד דוד, "או שהבנאדם רוצה את הציור או שלא...".
"אין לך מושג", נאנח ג'ינו, "אף אחד לא צריך ציור, וככה ה'מה יפית'
הורג אותי, לפעמים זה נמשך כמה ימים, לפעמים אתה לא מצליח למכור כלום,
למרות ה'מה יפית'... בשבילי החיים של בנאדם נמדדים רק לפי כמה 'מה יפית'
הוא צריך לעשות".
"מה זה 'מה יפית'?", מתעניין ג'ורג'.
"נניח מגיעה מישהי ואומרת שמוצא חן בעיניה פסל", מסביר ג'ינו.
"כן", מהנהן ג'ורג'.
"ברגע שהיא אומרת שהיא אוהבת משהו, אני מיד מתחיל עם 'מה יפית', אני
אומר לה: 'יש לך טעם טוב, רואים שקלטת את העומק של העבודה'. אני אומר
לה: 'זאת השקעה טובה', וכל הזמן אסור שהעיניים יהיו לכיוון הכיס שלה.
אם יש פזילה קטנה, אפילו בדיבור, לכיוון הכיס כל ה'מה יפית' קורס לך.
אפילו בסוף, אחרי שהיא קונה, אם אתה רוצה שהיא תבוא עוד פעם אסור לך
להראות שכסף מעניין אותך".
"אני צריך לעשות 'מה יפית' בלי הכרה", מתוודה רוברט המתווך, "בלי 'מה
יפית' אין מכירה היום, וגם לא השכרה".
"אצלי ה'מה יפית' בא אחרת", אומר שלום החשמלאי, "אני משקיע ב'מה יפית'
בקטע של המחיר, או בקטע שאני מוצא עוד כל מיני דברים שאפשר וכדאי לתקן
תוך כדי שאני עובד".
"לי אין הרבה 'מה יפית' בהובלות סלונים", מדווח מנש, "רק אם במקרה יש
איזו שריטה על איזו ספה ואני צריך להסביר לאשה שככה זה יותר יפה".
"אני בכלל לא עושה 'מה יפית' בעבודה שלי", מתפאר סוזי.
"במה אתה עובד?", שואלים כולם כמעט ביחד.
"לא חשוב במה אני עובד", מנסה סוזי לפקס את הנושא, "במה שאני לא עובד
או כן עובד, אני לא משקיע ב'מה יפית'".
"אתה?", מגחך אדמונד, "כל קומבינה הכי קטנה שלך אתה מורח את הבנאדם
בטונה של 'מה יפית'... אתה בעצם עובד ב'מה יפית'... בנאדם פוגש אותך,
לא מקבל ולא קונה כלום, אבל יוצא עם הרבה 'מה יפית'".
"אל תגזים", אומר חבושה, "בכל זאת זה לא כמו ה'מה יפית' שצריך לעשות
כל החיים שלו איזה פקיד בחברה גדולה... או בבנק ישראל".
"טוב, אלה כבר מורעלים", משיב אדמונד, "אין אצלם הבדל בין דיבור רגיל
לדיבורי 'מה יפית', הם הגוף שלהם כבר ספוג ב'מה יפית'".
"אני, לצערי", אומר ג'ינו, "כל התחום שלי תלוי באנשים שיש להם הכל,
ואני צריך לגרום להם לרצות עוד משהו. ובשביל זה יש 'מה יפית', אבל חוק
מספר אחת ב'מה יפית' - אסור לפזול לכיוון הכיס!".
עוד אנחנו מדברים מגיעה ברכה של בני מהשעונים ושואלת: "איפה אני יכולה
להשיג עכשיו מישהו שיעביר לי נדנדה לחצר מיפו הביתה לרמת חן?".
כל המבטים מופנים מיד אל סוזי ואל הטנדר שלו.
"אתם רואים?", אומר סוזי, "בלי 'מה יפית' ובלי בטיח".
"אתה מוכן לעשות את זה?", שואלת ברכה, "כמובן תמורת תשלום... כי אני
לא רואה אותך עושה משהו ללא תשלום".
"למה את אומרת?", שואל סוזי בתמימות ואנחנו מגחכים מהצד.
"כי צריך להיות בנאדם מיוחד כדי לעשות משהו למען מישהו שמכירים כל כך
הרבה זמן, ובלי לחשוב על תשלום, בשביל הנשמה", עונה ברכה.
"אז מה את אומרת, שאין לי נשמה?", שואל סוזי.
"לא", עונה ברכה, "אני דווקא אומרת שיש לך נשמה גדולה, והנה יש לך הזדמנות
להוכיח שאתה בנאדם עמוק שיודע מה זאת חברות".
סוזי מסתכל עלינו, אחר כך מסתכל על ברכה, ניכר שהוא קצת מתבלבל, אחר
כך שוב מסתכל עלינו ושואל את ברכה: "ברכה? מה יפית?".
"מה?", שואלת ברכה.
"מה יפית?", שאל סוזי, "מה יפית?...".
"אתה אומר או שואל? אני לא מבינה", אומרת ברכה.
"אני מנסה להבין אם את עושה לי 'מה יפית' כדי שאני אסחב לך את הנדנדה
לחצר בחינם", שאל סוזי.
"מה פתאום בחינם?", שואלת ברכה.
"הו", אומר סוזי, "יפה מאוד, אני רואה שאת בנאדם עמוק, ואת לא תצטערי
על הנדנדה הזאת, זה יעשה לכם אחלה כיף במשפחה".
"טוב", נכנעת ברכה, "כמה אתה רוצה?".
"כל סכום יהיה טוב הפעם", עונה לה סוזי, "רק בלי יותר מדי 'מה יפית'".