לומד את התפקיד

{\"
"אחרי העונה הראשונה שלי בליגת העל עם הכח רמת גן", נזכר דן רומן בקיץ
הקודם, "היו לי לא מעט הצעות מקבוצות בליגה, אבל כשעלתה האופציה של
מכבי לא חשבתי פעמיים. תמיד שאפתי לשחק במועדון גדול, וזו באמת היתה
קפיצת מדרגה מאוד גדולה, אבל אלה הם הסטנדרטים שהצבתי לעצמי מהיום שהתחלתי
לשחק כדורגל".
הגעת למכבי כשחקן עם עבר בקבוצות תחתית, אבל לא ציפית שגם שם תבלה במאבקים
נגד הירידה.
"איך אצפה לזה? מי ציפה לזה? הכדורגל גורם לך להבין שהכל יכול לקרות.
זה קצת תיסכל אותי שאחרי כל השנים בקבוצות התחתית, ועד שסוף-סוף הגעתי
למכבי עם ציפיות לרוץ למעלה, פתאום קורה מה שקורה".
חששת שתרדו ליגה?
"היה חשש, אבל אני אגיד לכם משהו על ספורט, משהו שחשבתי עליו הרבה -
מסורת בספורט מנצחת משחקים. גם כשהיינו במצב מאוד קשה, האמנתי בלב שלם
שאנחנו לא נרד. מעבר לשינויים שעשינו והשחקנים שהבאנו, זו המסורת והגאווה
של מכבי שניצחה. זה בא לידי ביטוי הרבה פעמים במהלך העונה. לא נתנו
כדורגל גדול בסיבוב השלישי, והיו משחקים שהיריבות היו יותר טובות מאיתנו,
אבל ייאמר לזכותנו שכשהיינו עם הגב לקיר, ניצחנו אותן. זה חלק מהעניין
הזה של להיות מכבי, לדעת שאם אתה צריך לנצח אתה תנצח. ומה שטוב הוא
שגם הקבוצה שמולך יודעת את זה. זה קרה נגד אשדוד, למשל, וגם נגד מכבי
פתח תקוה".
אני אספר לכם את הסיפור שלי
בתחילת השבוע חתם רומן (26) על חוזה לעונה נוספת במכבי תל אביב, לאחר
שזו החליטה, גם אם לאחר התלבטויות מסוימות, לממש את האופציה עליו. "אני
פועל לפי היגיון פשוט", הוא מסביר את הרצון להישאר, אף שלא מובטח לו
מקום בהרכב. "אמנם לאורך כל הקריירה הקצרה שלי, בכל מקום שהייתי בו
לא התפשרתי. אבל מצד שני, למדתי בעיקר בעונה שעברה שאין לי בעיה להיות
במקום שבו אצטרך להוכיח את עצמי. גם הפעם אף אחד לא מבטיח לי שאני אשחק,
אבל אני מודע לדינמיקה שמתפתחת במהלך העונה. מי שנמצא בתוכניות של המאמן
ישחק בהתחלה, אבל כולם יקבלו מתישהו את הקרדיט, ובכללם גם אני, ואז
זו כבר שאלה מה אעשה איתו. בסופו של דבר, אני נשאר מתוך אמונה שאני
מספיק תחרותי וטוב כדי לשחק, להשפיע, להיות דומיננטי ולנצח. אני לא
יכול לשאוף לפחות מזה. גם אם תנאי הפתיחה שלי פחות טובים, זה חלק מהעניין
של לחשוב בגדול. ואני חושב בגדול".
ואתה חושב בגדול גם על הקבוצה לקראת העונה הקרובה?
"אנחנו מכבי תל אביב ואנחנו צריכים להיאבק על האליפות ועל הגביע. אסור
לעשות הנחות, ספורטאים צריכים לחשוב בגדול. כשאתה ילד ורוצה להיות שחקן
כדורגל, אתה לא שואף להיות סתם שחקן אלא לקחת אליפות ולהיות מלך השערים.
כי זה מה שיפה בספורט - להגיע להישגים, לנצח. בגלל זה באתי למכבי, אני
רוצה את ההזדמנות והצ'אנס לעשות דברים גדולים".
לחשוב בגדול זה גם להתמודד עם 8,000 איש במשחק שיכולים לשרוק בוז על
כל טעות.
"אתה צריך לקחת את זה בפרופורציה ולדעת לספוג את הלחץ, כי ברגע שתיתן
לזה להשפיע עליך אתה בבעיה. זה דורש חוסן וזה תהליך שמתמודדים איתו
כל הזמן. לחץ הרבה פעמים יוצר מצב של חוסר יוזמה ורצון "ללכת על בטוח",
שזה לדעתי הביטוי הכי גרוע של לחץ, וזו היתה הבעיה הגדולה שלנו בעונה
שעברה. אבל אם אתה יודע להתנהל נכון, לחץ עושה לך הרבה דברים טובים.
הוא הופך אותך לממוקד, הוא מכניס בך מוטיבציה. אני, בניגוד לאחרים,
חושב שכששורקים בוז, כשהמצב קשה, צריך להמשיך ליזום ולנסות לגרום לדברים
לקרות. יש אנשים שיגידו את ההפך, שדווקא תחת לחץ צריך לנסות לשחק פשוט
ולתת את הפס הבטוח, אבל אני לא מסכים. במצב של לחץ צריך לנסות לגרום
לדברים לקרות, להעז".
בהמשך לנושא הזה, בהכח רמת גן הראית יכולות התקפיות שכללו גם כיבוש
שערים, דברים שלא באו לידי ביטוי במכבי.
"בואו אני אספר לכם את הסיפור שלי. את הקריירה התחלתי כקשר מתחת לחלוץ.
כשהייתי ילד התכונות הכי טובות שלי היו דווקא ההתקפיות. אבל בגלל שגם
רציתי לנצח יותר מכולם, אז תמיד הייתי גם שומר על השחקן הכי טוב של
הקבוצה היריבה ועושה הכי הרבה הגנה. אלה שתי תכונות מנוגדות שטבועות
בי מאז. הגעתי לבוגרים בהפועל ירושלים כשחקן התקפי פר אקסלנס, אבל מאמנים
זיהו בי גם את התכונה האחרת, מה שהם אוהבים לכנות "שחקן שעובד על המגרש".
אמרו 'דן רומן שחקן טכני, אבל בנוסף הוא אחראי, חכם, סטודנט שלומד באוניברסיטה
וכל זה, אז למה לא נשים אותו קשר אחורי?'. הלכו על בטוח. במשך שנים
היה לי מאוד קשה להשלים עם התפקוד הזה. האמנתי שאיפה שלא ישימו אותי
אני אהיה טוב, אבל זה לא כל כך הלך. היה פער די גדול בין משחקים ששיחקתי
מאחור ובין כאלה ששיחקתי מלפנים, שבהם הייתי הרבה יותר טוב. זה תיסכל
אותי, עד שיום אחד, בגיל 23, באתי ליאיר אסייג (מאמן הפועל ירושלים
דאז; ע"ל, ד"ש) ואמרתי לו 'תקשיב, אני לא רוצה יותר, אני משחק מאחורי
החלוץ'. אף פעם לא הייתי טיפוס בעייתי, אז הרגשתי שיש לי לגיטימציה
לומר את זה, שלא יקרה כלום אם פעם אחת אפתח את הפה. היה בינינו דין
ודברים, ובסופו של דבר, בסיבוב השלישי של אותה עונה, שיחקתי כקשר קדמי,
כבשתי ארבעה שערים, ואורי מלמיליאן איתר אותי הרבה בזכות זה והביא אותי
להכח. בהכח הקונפליקט הזה נמשך, ושוב שיחקתי בחלק מהמשחקים כאחד משני
שחקנים בקישור האחורי ובחלק מהמשחקים כאחד משלושה קשרים קדמיים. ב-90
אחוז מהמשחקים ששיחקתי מלפנים הייתי טוב, ואלה היו המשחקים שבהם גם
הבקעתי. אבל שוב, החלטתי להתאים את עצמי לתפקיד האחורי יותר. למכבי
הגעתי על תקן של "50-50", השחקן שמשחק יותר מאחור, ואני מרגיש שבשנה
הזו עברתי תהליך של השלמה עם התפקיד הזה. לפעמים זה הלך טוב ולפעמים
פחות, ואפשר לומר שאני עדיין בתהליך של למידה, אבל אני מקווה שאוכל
להביא את היתרונות ההתקפיים שיש לי, גם מאחור. הבעיטה שלי, למשל, היא
אחד היתרונות שלי, אבל אני עדיין חייב לשפר אותה, וזה אחד הדברים שאני
חייב ללמוד להביא גם כשאני מאחור. זה ישתפר כשאלמד לקרוא טוב יותר את
המצבים ואז אוכל להביא את עצמי למיקום הנכון לבעיטה מבלי להפקיר את
האמצע".
אתה כל הזמן מדבר על להשתפר, אבל אתה לא יכול להיות מנותק מהסביבה שלך,
ונראה שהכדורגל הישראלי לא מחפש להשתפר, שנוח לו להישאר בבינוניות.
"זו נקודה שאני חושב עליה המון. איפה אנחנו, לאן אנחנו הולכים, מה לא
עובד טוב. זה מורכב ויש הרבה כיוונים שמהם אפשר לתקוף את השאלה הזו.
קודם כל, מבחינה מערכתית, אנחנו לא מספיק טובים. זה מתחיל ברמה הכי
יומיומית של האנשים שאמונים וחושבים פה על הכדורגל. אנחנו לא מתכתבים
עם מגמות באירופה, למשל. מכיוון שגיאוגרפית אנחנו לא נמצאים במרכז עולם
הכדורגל, אנחנו צריכים לדעת לגשר על הפער הזה בעזרת מערכי אימון, חשיבה
ופילוסופיה של המשחק - כל מה שיגרום לנו להבין את הדבר הזה שנקרא כדורגל
טוב יותר. מצד שני, מאוד מעניין אותי איך מדברים על כדורגל, אני מאוד
רגיש לזה. אנחנו מלאים בהלקאה עצמית, לפעמים מוגזמת, גם כשלוקחים בחשבון
את הדברים שאנחנו צריכים לשפר. התודעה הזו של לוזריות ושל אנחנו 'לא
מקצוענים' היא תודעה של אשמה שאנחנו כל הזמן נמצאים בה. למשל, כל שנה
אומרים 'היתה ליגה חלשה העונה'. השיח בארץ הוא שיח מאוד שלילי של חסרי
אמונה. אלה דברים שבאמת צריך לשנות. אני מאוד משתדל להימנע מהתודעה
הזו של 'אין לנו מושג', 'הכל פה חרא ושכונה'. לדעתי צריך להתחיל לדבר
פה על ספורט בצורה אחרת, ואני מאמין שזה יעשה הבדל. קחו לדוגמה אימונים
של קבוצות בחו"ל. השחקנים בקושי זזים, כולם צוחקים. אבל שם לא מדברים
על זה, כי ההנחה היא שהם מקצוענים. שאקיל אוניל לקח את דוויין ווייד
יום לפני סדרת הגמר לבלות והם השתכרו עד חמש בבוקר, ופה כתבו 'איזה
מנהיג'. אבל איתנו מתעסקים באם השחקנים קיצרו בסיבוב או באמת עקפו את
הקונוס. אנחנו מחפשים איפה השחקן הישראלי לא מספיק מקצועי".
אתה יוצר את התדמית שלך
הראיון עם רומן נערך באוניברסיטת תל אביב, שבה הוא לומד לתואר ראשון
בסוציולוגיה ו-{ BA@\{\ כללי במדעי הרוח. לא שהתכוונו לקיים אותו שם,
אבל ככה יצא הודות לשעות חלון משותפות. בסופו של דבר נראה שרומן לא
יכול להתחמק מהעובדה הלא שגרתית הזו לכדורגלן בליגת העל, שיצרה לו תדמית
שהיא אנטיתזה לסטריאוטיפ. נראה שלו, בכל אופן, זה קצת נמאס. "עקרונית,
אתה יוצר את התדמית של עצמך. אבל נכון, נוח לחפש את המשהו המיוחד והסנסציוני,
ובמקרה שלי זו האוניברסיטה. אבל למעשה, כל כתבה שמתמקדת בצד הזה משדרת
שאתה לא שחקן מספיק טוב. מייקל ג'ורדן הוא אדם מאוד אינטליגנטי, אבל
לא ידברו איתו על עניינים אחרים מספורט, נכון? חשוב לי מאוד להיות מקצועי
ולרצות לנצח, וטוב לי עם זה שרואים בי שחקן חושב. יש ימים שהייתי רוצה
להיות משהו אחר, אבל כל אחד הוא מי שהוא. ואני משחק כדורגל, וכן, גם
לומד באוניברסיטה".
אז היית מעדיף שיתמקדו פחות בתדמית?
"אם אני אשפר את הבעיטה ואשים גולים, ממילא פחות ידברו על זה. מה שחשוב
זה אם הפס שלך טוב ואם הבעיטה שלך מדויקת, ולא איך אתה נתפס בעיני הציבור.
תמיד צריך לדעת מה עיקר ומה טפל".
בסופו של דבר, מה שמקבל את תשומת הלב הם הדברים האלה, שלאו דווקא קשורים
לכדורגל.
"אז זה לא נכון לעשות את זה. לאוניברסיטה מבחינתי יש אותו משקל כמו
למשחק בפלייסטיישן אצל שחקן אחר, זה מה שהוא ואני עושים בזמן הפנוי.
מהרגע שנכנסתי לאוניברסיטה היא הפכה לתחביב בשבילי. אני לומד דברים
שמעניינים אותי ותורמים לחיים שלי ובכך גם למשחק שלי. מבחינת טוטאליות
למשחק, אני הרבה יותר אינטנסיבי משחקנים אחרים. אני אוהב כדורגל, זה
כל החיים שלי. הייתי זורק הכל בשביל להצליח בכדורגל. אם הייתי חושב
שהלימודים מפריעים לי להשתפר בכדורגל ולו במילימטר, הייתי עוזב מיד.
אני מתאמן הכי חזק, והמחשבה הכי בהירה והיחידה שיש לי כבר מכיתה ג',
זו שמכתיבה לי את החיים שלי - היא איך להיות שחקן כדורגל יותר טוב,
והיא מלווה אותי כל יום, כל היום. זה מי שאני". *