דבר העורך - שיעור מולדת

{\"
טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" על ערש דווי. טרומפלדור, רגע
לפני שהחזיר נשמתו לבורא, ירק דם וקילל ברוסית, אומר "טפויומאט, איך
הגעתי לפה". מלחמת העצמאות (הנכבה הפלסטינית) לא באמת היתה מלחמה של
"מעטים מול רבים". מערך הכוחות, מספר הלוחמים משני הצדדים, במלחמת העצמאות/הנכבה,
היה שווה. הערבים לא ברחו. הערבים גורשו. מאיר הר ציון לא היה גיבור.
מאיר הר ציון היה משוגע. הפעולה המיתית שלו מעבר לגבול הירדני, כנקמה
על רצח אחותו ובן זוגה, נעשתה על דעת עצמו והיתה נפשעת, לא הרואית.
מלחמת ששת הימים לא ארכה שישה ימים בפועל. מלחמת יום כיפור לא באמת
הפתיעה אותנו. הרעיון הקיבוצי כשל. שישה מיליון איננו מספר מדויק. המספרים
"האמיתיים" מדברים על 5.1 מיליון. כל אלו ועוד רבים אחרים הפכו להיות
המיתוסים (או האנטי מיתוסים) שהאירו באור יקרות את ילדותנו. הדור שלנו,
דור המהפך של 77', והדורות שבאו בעקבותיו התחנכו על שברי המיתוס, על
הביקורת הבלתי נלאית ועל השחיטה העקבית, האידיאליסטית, של כל פרה ציונית
קדושה. הציונות היא גזענות, לא?
תחילה היו אותם אנשי אקדמיה (ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגים החדשים
וכו') שבאו ופרמו את המתווה הדק, השביר, של האידיאולוגיה, ההיסטוריה
והסוציולוגיה של התנועה הציונית. אחר כך באו פעילי השמאל והימין הקיצוניים
ותרמו את הניגוח שלהם בחיה הפצועה הזו, המכונה, כמעט כבר בלשון מליצה,
"התנועה הציונית". ואחריהם באו האנשים ברחוב: נהגי המוניות והאוטובוסים,
החנוונים, הסוחרים הקטנים, הסטודנטים וכו', ולהם פרשנות רחובית, אישית,
מבולבלת של כל הסיפור הזה: "עזוב אותי מהמדינה הזו. ארץ אוכלת יושביה.
אני רק מחפש איך לעוף מפה..." וכיוצא באלו דברים, שתשמעו לפחות 20 פעם
ביום. ואז יבואו האמנים ויפרמו את המעט שנותר, בלי התבוננות מעמיקה,
בלי שאר רוח, בלי יומרה אמיתית או מוסר אמיתי, רק דברים זמינים, שברי
רעיונות אקדמיים שנמהלו בשפה של הרחוב, בטמטום הכללי. "ילדי השמש",
סרטו הדוקומנטרי של רן טל, שיצא עכשיו במהדורת די.וי.די מהודרת עם שעה
של תוספות מיוחדות, מבקש לעשות תיקון מסוים. לראשונה זה זמן רב שיוצר
ישראלי מנסה להתמודד עם העבר האידיאולוגי-ציוני-סוציאליסטי מנקודת מבט
מורכבת יותר, טעונה רגשית אך רחוקה מלהיות התקפה חזיתית קלאסית על עוד
פרה קדושה ציונית. הסרט מורכב אך ורק מקטעי ארכיון (מדהימים ביופיים
הנורא, המיוחד, האחר), כשברקע מדברים אותם בוגרי קיבוצים ומספרים את
סיפורם האישי בתור חיילי הקולקטיב הציוני. הטקסטים שלהם גם עורגים לעבר
וגם מבקרים אותו, שמחים אותו וכואבים אותו, ובכך עשה רן טל דבר מה ייחודי,
שונה ורחוק מהביקורת הפשוטה והפשטנית של אנשים כמו אייל סיון ואחרים.
התוצאה מורכבת, עשירה, רב ממדית ואף ביקורתית כלפי הביקורתיות עצמה.
חוץ מזה, האימג'ים הישנים נושאים אופי מיוחד, גם נוסטלגי וגם מאיים,
ואפשר בצפייה שנייה לכבות את הסאונד ורק להתענג על התמונות האלו של
ישראל של פעם, זו שנעלמה לבלי שוב ואיננה עוד. זו שהשאירה אותנו רק
עם סרטים כמו "ילדי השמש".