קרובים-קרובים

{\"
שבוע עם אוזן ימין סתומה. חשבתי שיש לזה יתרון, אשמע פחות שטויות. טעיתי,
שומעים את אותן שטויות, רק פחות טוב.
1. מישהי די מבוגרת נכנסה לבית קפה. היא היתה לבושה בשחור, די מוזנחת,
חסרות לה שיניים בחלק הקדמי של הפה, היה לה פנקס ביד, אמרה שהיא מתרימה
לחולי סרטן, שאלה אם אתרום, אמרתי לא, לעצמי סיפרתי: "היא הרי לא מתרימה
לסרטן, היא לוקחת כסף לעצמה". כלומר: "היא שקרנית". ואז עצמי הסיק:
"אם היא משקרת לי, אז למה שאשלם לה?".
אחר כך היא המשיכה פנימה ואחרי כמה שניות בעל המקום ניסה להוציא אותה.
הוא אמר לה: "גברתי, אני מבקש שתעזבי את המקום". אבל היא לא גברתי,
היא סתם אשה מבוגרת בלי שיניים, אז היא לא רצתה לעזוב את המקום ואמרה
לו בהתחלה שלא ידבר אליה ככה, וכשהוא שוב אמר לה "גברתי, תעזבי את המקום",
היא ממש התרגזה ואמרה מילים כאלו או אחרות, וסיימה באיום: "אני אקרא
למשטרה ואני אתלונן עליכם שאתם מתחזים לאנשים שרואים".
היא צודקת. כי אני למשל אמרתי לעצמי שבגלל שהיא לא מתרימה לסרטן אז
היא משקרת, ולכן לא אביא לה כסף. אבל האמת היא שהיא צריכה כסף, ובגלל
שאף אחד לא יביא לה כסף סתם כי היא צריכה כסף, והרי יש לה בעיה קשה
בשיניים, והיא נראית די מוזנחת, והרי יש הרבה אנשים שצריכים כסף ושנראים
מוזנחים, היא נאלצת לספר סיפור אחר, קוראים לו "מתרימה לחולי סרטן".
אני הרי יודע שהיא נאלצת לספר את הסיפור, אז מה אני מבלבל לעצמי את
המוח שהיא משקרת. היא משקרת רק כי אם היא לא היתה משקרת, הייתי אומר
לעצמי שאני לא מביא לה כסף כי נמאס מהמסכנים האלה שמבקשים כסף.
אז אני שקרן, ממציא תירוצים כדי לא לשלם. ולא רק שקרן, אלא משחק עם
עצמי משחקים של שקר. והיא, למרות השיניים האלה, צודקת: אני משחק אותה
רואה. אבל אני עיוור.
2. מיקי גולדווסר צריכה לעשות אותו דבר כי הסיפור הרגיל שלה לא מספיק
טוב עבורנו. בסך הכל נחטף הבן שלה, והוא בשבי איזה שנתיים, והוא בטח
כבר מת, וגם ככה קרנית גולדווסר סלבריטאית. אז היא הבינה שהסיפור שחוק,
לא מחזיק מים, והתחילה להופיע בכל אולפן, בכל עיתון, בכל אתר. כותבת
מכתבים לבן שלה שמתפרסמים בעמודים הראשונים, מתראיינת לכל מי שחפץ,
מכניסה את בן שני לבית שלה כדי שביום שישי בערוץ 10 עם ישראל יראה שהחייל
ההוא אולי נחטף לפני הרבה זמן, ואפילו יש אפשרות שהוא כבר מת, אבל האמא,
מה עם האמא, תראו כמה היא סובלת.
3. מיקי גולדווסר לא לבד. המשפחה של עורכת הדין ההיא שנרצחה, ענת פלינר,
גם היא מבינה שחייבים לתחזק עניין. אז היא מאפשרת שידור של ההקלטה מליל
הרצח, עם ילד בן עשר שמדבר עם מוקדנית ומפחד לפתוח את הדלת לאמבולנס
כי אולי ירצחו אותו, וצועק "אמא, אמא", ומנסה להרים לה את הרגליים בשביל
זרימת הדם וכו' - וכל פיסת המציאות המבהילה הזאת נחשפת, כי אם לא יספרו
לנו את הסיפור מהזווית הזאת, אז אולי נקנה את הזווית האחרת שמנסים לחשוף
בפנינו, שהרוצח, שהיה אז בן 15, הוא בעצם הקורבן (מה שנכון. ענת פלינר
היא קורבן, וגם הרוצח הוא קורבן. כולנו קורבנות. קורבנות של גנטיקה,
קורבנות של חינוך, של סביבה, של תרבות. אבל כשקורבן אחד מחסל קורבן
שני, חייבים להחליט מי יותר קורבן).
4. אוזן סתומה במשך שבוע, ובתוך האקווריום שבראש שלך עולות מחשבות על
הריאליטי הזה שמדינת ישראל מחייבת. מיקי גולדווסר, משפחת פלינר, זקנה
בלי שיניים - כולם צריכים להופיע עם סיפורים מוזרים, זוויות אחרות,
והכל בכמויות עצומות, כדי לזכות בחסדי האנשים השמנים, האדישים, הרוויים,
השחצנים, השיפוטיים, המתחכמים, הקהים - בקיצור: האפסים - הספונים בביתם
וחורצים גורלות.