מהפכת הדפוס

1. אבא אמר: "הסלט נראה נהדר". סבא אמר: "הכל מצוין". עיניך הרואות,
אינני זקוק למטפלת. אולי את זקוקה למטפלת. כשביקשתי את מספר הטלפון
שלך גימגמתי, גיעגעתי והתפתלתי. נראיתי בנוי לשיעור מחול. האם במניירות
אלו חתמתי איתך על חוזה טלפתי שלפיו אני מצפה ממך לעצות ולרחמים? אנא
הביני, לא אני ביקשתי מטפלת, אלא הדפוס ההתנהגותי, והדפוס ההתנהגותי
הזה הוא פיל שעשיתי מזבוב. למעשה אני קליל כנוצה. נע בין נשות הארץ
כמו זבוב בחנות חרסינה. אני צוחק לדפוס ההתנהגותי. אני מדבר על הדפוס
ההתנהגותי במדור הקולנוע כאילו היה דבר של מה בכך. הדפוס ההתנהגותי
לא מעניין אותי כהוא זה. למה את מחפשת מישהו לטפל בו? גם לך יש איזה
דפוסונצ'יק, מה? עזבי אותך, צאי מזה. מה איתך? למה לשאול על החברה שלי
לשעבר? אני ניהלתי שיחה חופשייה, משוחררת, שובבה, קלילה, לא מחייבת,
יצרית, פרועה, שיכורה, נהנתנית, הדוניסטית, תל אביבית, כמעט דקדנטית,
שום הומור מתוחכם המעורר שאלות כמו "איפה השריטה שהוא מסתיר? למה הוא
חש נחיתות? מה יש לו להוכיח?". יושבים על ספסל בשלוש בלילה, גומעים
לבן מגביע פלסטיק. מה פתאום את רוצה לשמוע פספוסים מגיל ההתבגרות? האם
בפעם האחרונה שהבטת במראה נשקפה אל מול עינייך בבואתו של יוסי סיאס?
אני הולך להתחיל לשלוח לך ידיים, אפילו שזה לא רעיון כל כך טוב. את
לא מוצאת חן בעיני, אך חומות הדפוס הזה מוכרחות להיפרץ. את חושבת שאני
דוחה, וכשהבטתי בעינייך הסמקת. עלה לך השתן לראש. נדמה לך שאני נמשך
אלייך? נדמה לך שאת הטיפוס שלי? תוך 100 שנה תמותי ואני אפילו לא יכול
להוכיח שאת קיימת בהווה. מה לי ולך, אשה? התעמלות קוגניטיבית. פילאטיס
ביהביוריסטי. לא קוסמי, לא מנטלי, לא פיזי ולא בטיזי.
2. איזו מין שאלה זו "למה אתה צוחק"? איזו מין תשובה את רוצה לקבל?
"על שום שאני מפחד ממך"? "כדי שהרוח לא תישאני לכל עבר"? רוצה לשמוע
על הפוטנציאל הקומי שהיה טמון במה שאמרת לפני שגיחכתי? הסבר על ממדי
האבסורד של הקונסטלציה החברתית הנוכחית? סבר פנייך לא בדיוק בישר תסכול
הנובע מהחמצת שורת המחץ, או רצון לקחת חלק בדאחקה. החוששת את שמישהו
מנסה לעולל לך איזה קונץ? שזייפתי? שניסיתי בכוח למצוא חן בעינייך?
הסבורה את כי אם תהיי מספיק תקיפה תלמדי אותי משהו חדש? האם את פשוט
נאמנה לאמת שלך, ולכן במקום לשתף פעולה עם הביזיון הזה, את תופסת אותי
בידיים ושואלת "מה כל כך מצחיק?", מתוך כנות? מתוך קרבה? לפעמים נדמה
לי שאת היא זו שעושה קונצים. לפעמים נדמה לי שכל פעם את בוחרת מראש
אם לצחוק מהבדיחות שלי או לא, וזה ממש לא משנה מה אני הולך לספר לך.
גם עם אנשים אחרים אין יותר מדי חשיבות לדברים הנאמרים, אבל אפשר עוד
לשחק בחידון תנועות, לחפש אמת יחסית במבטי העיניים או בנימת הקול. מה
לי ולך כי נחפש הפתעות בנימת הקול או חידושים בשפת הגוף זה של זה. מישהו
גנב עבורנו את טופס המבחן מחדר המורים. לנו באמת אין מה לדבר. אנחנו
יכולים לנחש בשנתנו את המילים, את העיניים ואת המוזיקה. כתבו בשבילנו
איזה טקסט, משהו כמו "איך ככה?" -"וואללה, חיים", ואנחנו עושים לו קריאה
לבנה. את לא באמת רוצה לדעת למה אני צוחק, את רק רוצה שאתבייש. בחצי
הדקה האחרונה את מרגישה שההגה לא בידייך, והדבר מכרסם בך. את מוכרחה
להטיל פצצה איפשהו. "נדמה לי שאני מריחה ביצים! אני לא סובלת ביצים!".
לא ברור למה צחקתי. יצא לי. לפני דקה גם יצא לי איזה פליץ. כך, בהיגנב.
3. הדיוט חוזר על הדפוס ההתנהגותי שלו. הדיוט יחזור על הדפוס ההתנהגותי
שלו. את אומרת שאני מקסים. זה לא ייתכן. לא ייתכן שאת חושבת שאני מקסים.
אצלי אין אפס. אחרי "מקסים" לא יאחרו לבוא העצות והרחמים. איפה טעיתי?
הרי סיננתי את המניירות הידועות. דיברתי ללא עיקולים. "ימינה ואז ישר".
הכתפיים לא נשקו לאוזניים. אצבעות הרגליים פנו קדימה. לא היו פאוזות
ולא גמגומים. דיבור דוגרי, כמו סטאלון. דיבור של מי שמסוגל ונכון לשמור
על הגוזלים. גם כששתקתי, מבטי היה מרוכז וחודר. לא הזזתי את הראש בפתאומיות,
לא פתחתי את הפה בהלם. ניאנדרטליות בהמית, גברית, יצרית - כן. הלם -
לא. ביום למחרת ישבתי במרפסת עם חברים. שוחחנו על הבורסה ועל מכבי תל
אביב. עמדתי ישר וזקוף. לא צחקתי כדי להשתייך, לא הוצאתי אנרגיה על
שקרים. לפתע כולם הפסיקו לדבר, הסתובבו אלי, וכמו משום מקום: "תוריד
את הזקן. תשאיר את הזקן...", וכן הלאה. גירדתי את האף. האף שלי גירד
כי הייתי מופתע. הופתעתי כי חשבתי שכבר אתמול על הספסל אמרתי "חסל!".
כיצד בדיוק אני משדר שאין לי מושג מה אני עושה ומתחנן שמישהו יציל את
חיי? היכן לא הבחנתי בגרורותיו של הדפוס? אני לא רוצה עוד לבן. אינני
רעב. קחי את גביע הפלסטיק. את יכולה לסיים אותו לבד. השליכי אותו לסל
אם את רוצה. אני לא מדבר פיליפינית.