הייתי כלבתו הפרטית של ד"ר אואה

{\"
הספר "נוטות החסד" הוא ככל הנראה אחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת
שנכתב על מלחמת העולם השנייה, בעיקר מאז פרסומו של הספר המחקרי "תליינים
מרצון בשירות היטלר". דומני שקשה לחשוב על ספר אחר שהתפרסם בשנים האחרונות
ועורר סערה כזאת של גינויים.
ג'ונתן ליטל יצר ספר של סוגה מוכרת לכאורה, רומן על מלחמת העולם השנייה
אך למעשה מסוג חדש. זהו רומן היסטורי על השואה. דהיינו, ספר שנכתב על
התקופה ההיא בידי אדם שלא חווה אותה על בשרו מעולם. ליטל נולד 32 שנה
לאחר סיומה של המלחמה והיא עבורו עולם אחר שאותו לא יוכל לחוות לעולם
מעבר לקריאה ולצפייה בסרטים על התקופה. אך הספר, המכיל יותר מ-900 עמודים,
הוא תוצר של מחקר מפורט ומדוקדק ביותר שכמוהו לא נעשה בעבר, היות שחלק
מהחומר המחקרי שעליו מסתמך המחבר לא אושר לעיון לציבור הרחב עד לפני
שנים לא רבות.
בכל מקרה כתב ליטל את ספרו רחב היריעה בגוף ראשון ובפירוט כמעט אינסופי
של אוסף חוויותיו במלחמת העולם השנייה של רוצח ההמונים, הנאצי ד"ר אואה,
באזורים שונים של המלחמה שבהם הוא השתתף בקרבות ונטל חלק משמעותי בהשמדת
היהודים. הספר מתאר את מסכת יחסיו עם מנהיגים נאצים שונים כמו הימלר
ואייכמן ואת יחסיו המסובכים עם אחותו (שעמה הוא מקיים סוג של גילוי
עריות, לפחות בדמיונו) והמורכבים וטעונים עם אמו (שאותה הוא רוצח),
ומגיע בשיאו עד לימי הקרבות האחרונים בברלין, כאשר הוא פוגש לבסוף את
היטלר בסצנה בלתי נשכחת, המעידה עד כמה הפנים הגיבור את האידיאולוגיה
של היטלר על מנת לפנות כנגדו, כמי שאינו ראוי לחיות בעולם החדש שלו.
לבסוף מצליח הגיבור להיחלץ ממוות ולהימלט לצרפת כדי לחיות שם את חייו
כאזרח עשיר ומכובד. סוף טוב (בשבילו, לא בשבילנו).
הפלנטה האחרת
הספר זכה להתקפות ארסיות מצד הביקורת בארץ ובחו"ל, בעיקר בגלל הקטעים
האירוטיים. הוא משופע בגילויי עריות בין הגיבור האינטלקטואל-רצחני ובין
אחותו, שכמדומה עוררו עוד יותר תשומת לב וזעם מאשר תיאורי הרצח הבלתי
פוסקים.
ואכן, אין זה ברור מדוע החליט ליטל להרבות בהם, מאחר שאינם חיוניים
כלל לעלילה המרכזית שלו על חיי קצין בכיר בשואה, אלא אם שאף למקד על
ידי כך תשומת לב נוספת לספר, יעד שהוא בהחלט הצליח להשיגו.
להערכתי, שגיאתו טמונה בכך שאם כבר שיבץ אותם בנדיבות שכזאת, חבל שלא
הלך איתם עד הסוף אלא הציגם כפנטזיות שאולי לא התרחשו במציאות. ככלות
הכל, הגיבור רואה עצמו כנציגו של עולם חדש וגזע חדש שכל החוקים שהיו
מקובלים עד אז אינם כובלים אותו. אז מדוע שגילוי עריות יהיה שונה במידה
זו או אחרת?
אחד הדברים המפתיעים לגבי הספר הוא עד כמה המבקרים לא הצליחו להבין
על מה בעצם מדובר שם. אחת המבקרות, דנה רוטשילד, היתה עדינה מספיק כדי
לציין שהספר מחליא אבל לא בדומה לספריו של ק. צטניק, אלה שהיו חומר
לימוד והם בכל זאת מחליאים עוד יותר. חוסר יכולת זו להבין מה קרה שם
בגיהנום הזה אולי אומר משהו על טיבם של המבקרים שלא הבינו כלל את מהות
הספר, וכפי שאינם מבינים אותו, לא הבינו מעודם את מהותה של השואה, שאותה
הם רואים כעוד טבח עם אחד מני רבים שאיפיינו את ההיסטוריה האנושית,
בדומה נניח למעשי הטבח של המונגולים. איך יוכלו לחשוב, להרגיש ולהבין
אחרת כשהם כלואים עם דברי ההבל של האינטלקטואלית חנה ארנדט על "הבנאליות
של הרשע", שהופרכו עד היסוד כבר לפני שנים רבות? והרי השואה גם לא היתה
תוצר של אנטישמיות רצחנית "נוצרית" שהוגדלה לממדי ענק, כפי שליטל עצמו
מראה בספר. ואולי גם אין ולא יהיה ביטוי הולם להגדירה ואין צורך לנסות
להסביר את השאול. היה זה דווקא אותו ק. צטניק המושמץ כל כך היום שהצליח
באינטואיציה אדירה של סופר להבין את מה שנשאר לחלוטין מחוץ לתחום הבנתה
של ארנדט האינטלקטואלית, כאשר תיאר את החיים באושוויץ כחיים על "פלנטה
אחרת". והיום אנחנו יודעים עד כמה שהוא צדק, והנה הופיע עכשיו ג'ונתן
ליטל ובספרו הכרסתני רק מוכיח כמה צדק צטניק. חשוב לזכור בדיון כזה
שספרו של ליטל (שהוא לגמרי לא במקרה סופר מדע בדיוני בעברו, שחיבר ספר
מז'אנר ה"סייבר פאנק") והגיבור ד"ר אואה ועמיתיו הביורוקרטים והמוציאים
להורג נאצים בדרגות בכירות - אלה רחוקים מאוד מלהיות פקידים אפורים
ועלובים מאיזשהו סוג שאותו דימיינה ארנדט. הם גם אינם רוצחים מתוך שנאה
אנטישמית מכל סוג שהוא, כפי שד"ר אואה חוזר ומדגיש לפנינו שוב ושוב.
הם מקפידים שלא להכניס "אנטישמים רגילים" לאס.אס ובזים לשטרייכר האנטישמי
"הגס".
אואה ועמיתיו רוצחים מתוך מטרה אידיאולוגית לברוא אדם חדש ועולם חדש
- כוכב לכת אחר. למעשה הם אינם שונים בכך מהקומוניסטים פרט למטרות שלהם,
כפי שמתברר היטב משיחה המתקיימת בין אואה לפעיל קומוניסטי רוסי שבוי.
דומה וכל זה מוסבר אולי יותר טוב מכל בשורות בספרו של ליטל, שם הגיבור
ד"ר אואה קורא בספרו של סופר המדע הבדיוני אדגר רייס בוראוז "נסיכת
המאדים", קטע שבו מתואר המשטר על המאדים, משטר המפעיל סוגים שונים של
"הנדסה אנושית" על החברה במאדים; אואה מתרשם כל כך מהמתואר עד שהוא
שולח מכתב בעניין זה למפקדו הימלר. הימלר מסכים שהדברים אכן ראויים
לעיון רציני. לא, זאת אינה בדיחה תפלה. הנאצים מסוגו של הימלר לא היו
בניגוד לכל מה ששמעתם וקראתם, סתם ביורוקרטים בנאליים אפורים. הם היו
אנשים שעסקו בלב שלם ביצירת אוטופיה פלנטרית.
לפי הבנתם, כמובן.
הסטאלג האולטימטיבי
עם זאת, אין לומר שליטל באמת מחדש, אפילו בעלילה שיצר. כבר לפני עשרות
שנים הופיע ספר ישראלי עם אותה עלילה, "הייתי מפקד סטאלג" מאת קולונל
מרטין רוזנברג. למעשה זהו שם עט של סופר ישראלי, מירון אוריאל, שניסה
לתאר במסגרת ז'אנר הסטאלג הבזוי איך באמת חושב קצין נאצי. הוא תיאר
אותו כביורוקרט אפור וסאדיסט המתעלל בעיקר בנשים, אך רוב מעייניו נתונים
למאבקים הפנימיים שהוא מנהל עם קצינים נאצים, תוך שהוא מיישם את האידיאולוגיה
שבה הוא מאמין בכל לבו. מירון אוריאל הקדים בכך את העלילה של "נוטות
החסד" בעשרות שנים, אם כי כמובן לא זכה אפילו לעשירית של אותה תשומת
לב ספרותית.
בהערת אגב כדאי לציין שמאחר שפירסמתי כמה מחקרים על תופעת ה"סטאלגים"
(ספרים אירוטיים אלימים וסאדיסטיים על מלחמת העולם השנייה) והייתי קשור
לסרט תיעודי על הנושא הזה של ארי ליבסקר שהתבסס על מחקרי, אני מקבל
כעת באופן קבוע פניות מחוקרים פוסט מודרניסטים ופוסט ציונים מהארץ ומחו"ל,
שמתכוונים לעשות גם הם את מחקריהם על הסטאלגים, תמיד עם מטרה קבועה
ועם תזה ברורה מראש: להראות באמצעותם את המנטליות הנאצית של ישראל והציונות.
כאשר אני מעיר לכל אותם "חוקרים" שזה סותר כל מיני עובדות בשטח לגבי
הספרים שאותם הם אינם מכירים כלל, הם דוחים את הערותי בבוז. למה לתת
לכמה עובדות לקלקל תיאוריה טובה - וחשוב מזה, אופנתית - על הנאציזם
הישראלי? ואז נשאלת השאלה: מה ספרו זה של ליטל, יהודי גלותי, אומר על
דרך החשיבה של יהודי הגלות? שגם הם כולם נאצים בתת הכרתם? הסופר, שאולי
חשב על זה גם הוא, מיהר והקדים תרופה למכה - ותיאר בראיון ל"הארץ" את
ישראל כמדינה נאצית גם היא. אולי כדי להסיר מעל עצמו את ההאשמה שכאשר
הוא כותב על הנאצים, הוא חושב כמוהם. ואכן, למעשה הספר של ליטל הוא
סטאלג בקנה מידה ענק עבור ראשית המאה ה-21, כאשר ספרים שהיו פעם בשולי
השוליים עומדים כיום במרכז השיח הספרותי. גם אין בכך מוזרות - איזה
ספר אחר יכול עדיין לעורר את העניין הציבורי בשואה שנבדקה ונותחה כבר
מכל זווית אפשרית? הרי רוב ספרי השואה, זיכרונותיהם של ניצולים וכו',
לרוב אינם זוכים לכל תשומת לב שהיא.
נשווה זאת לספרו החדש של דניאל מנדלסון על השואה, "האבודים". הספר כתוב
היטב מבחינה ספרותית ואף מרגש, אבל לא מעורר אפילו עשירית מתשומת הלב
שעורר ספרו של ליטל. הוא פשוט לא ניפץ טאבואים ולכן לא עורר סערה שכזו.
כמה עוד אפשר לשמוע על השואה?
רק ספר כמו "נוטות החסד", שפוגע בכל סוגי הטבואים האפשריים שלנו, יכול
עוד לזכות בתשומת לב ציבורית (אם כי למען האמת ליטל אינו עושה זאת.
הוא מנסה, אבל אין לו את האומץ הנדרש ללכת עד הסוף).
כמדומה שהספר המקביל שעורר את תשומת הלב הגדולה ביותר בחקר השואה היה
"תליינים מרצון בשירות היטלר" של גולדנהאגן, שגם הוא שם דגש מיוחד על
תיאורי רצח פרטניים שלא היו כמוהם. והנה, גם הוא זכה לתשומת לב ציבורית
שבעוצמתה לא זכה אף לא ספר מחקרי לפניו שעסק בשואה. האם היה זה בגלל
התזה שלו, שהגרמנים רובם ככולם היו אנטישמים מטורפים? או שמא בגלל התיאור
הפרטני שלא היה כמוהו של מעשי רצח המוניים?
דהיינו, כנראה רק ספרים מסוגה זו עדיין יכולים לעורר עניין אמיתי בקהל
של היום, שרבים בו אלה שחוו והתנסו בכל הקזת דם אפשרית, דרך סרטי פעולה,
מדע בדיוני ואימה בקולנוע ובטלוויזיה. אפשר להצטער על כך אבל זהו המצב.
ליטל יודע את נפש בהמתו - הקורא, והוא ממלא את תשוקתו. אם לא היה עושה
זאת ספרו בן 900 העמודים, אולי היה גם זוכה בכמה ביקורות טובות וגם
זוכה בפרס כלשהו ושוקע בתהום הנשייה של האדישות הציבורית, כמו רוב סיפורי
הניצולים. ככלות הכל, עד כמה אנחנו ערוכים ויכולים לשמוע עוד על השואה.
אז הנה, ליטל הצליח להוציא את המבקרים מאדישותם. הוא הצליח לגרום להם
לזעום עליו. בכך כבר עשה מעשה גדול.
המאפיין יוצא הדופן של ליטל הוא המחקר העצום שהושקע בספר, שבהחלט אינו
סתם "סטאלג" סאדיסטי ותו לא. כאן אנחנו מתעמתים לראשונה עם תמונה מפורטת
המראה כיצד המנהיגים הללו - שניסו ליצור עולם חדש וטוב יותר עבור הארים
- חשבו, וכיצד יכלו לפעול בצורה שבה פעלו. מן הסתם, ספר על קצין של
החמר רוז' בקמבודיה, שבה בוצע טבח דומה, לא היה שונה בהרבה.
אבל מה שיש לנו כאן זה לא סתם רומן היסטורי מפורט. זהו תיאור פרטני
ודקדקני של חברה שונה מכל מה שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו; סיפור המזכיר
את מה שסופרי מדע בדיוני עושים בספרים כמו "חולית" - ניסיון להציג צורת
מחשבה זרה בצורה פרטנית וריאליסטית ככל האפשר. כלומר, ליטל אינו מראה
לנו עד כמה הנאצים היו דומים לנו ובנאליים כמונו, אלא עד כמה היו שונים
מאיתנו ורחוקים מאוד מכל בנאליות.
אני ממליץ בחום על הקריאה. כל מי שמצפה לקרוא עוד ספר על הבנאליות של
הרשע - צפויה לו הפתעה מזעזעת, אבל מובטח לו שמוחו ייפתח לקליטת מציאות
אחרת ופלנטה אחרת. הפלנטה של המנהיגים הנאצים.