סטאלג 941

למרות הבעייתיות של "נוטות החסד", יובל אביבי משוכנע שמדובר בהרבה יותר מסטאלג מודרני

אביבי יובל

{\"
"וכך, כשהתחת שלי עוד מלא זרע, החלטתי להצטרף לזיכרהייצדינסט" - מוות
וסקס שולטים בכפיפה אחת במשפט בוטה זה, הפותח את תיאור הקריירה הנאצית
של קצין האס.אס מקסימיליאן אואה בספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל.
מהשורות הראשונות הוא מסמן לקורא: לא יהיו כאן הנחות, לא תוכל להסיט
את המבט, אתה עומד לספוג את הדם, הרפש והזרע של המלחמה, הקשורים זה
בזה בעבותות היסטוריות.
הבעתה הנעדרת מהספר רק ממחישה את עוצמתו ואת חשיבותו: קוראים רבים מדי
קפצו על המציאה, ובבריחה מבוהלת מהאתגר שבקריאת הספר ובהבנתו טענו ל"פורנוגרפיה
של השכול" מחד גיסא, ולעיסוק יתר ב"בנאליה של הרוע" מאידך גיסא, אך
הוכיחו בכך רק את הפחד שלהם מהדמות הנשקפת במראה.
נכון, הרומן עב הכרס הזה, שמהווה דיווח מדוקדק ומפורט על מלחמת העולם
השנייה מנקודת מבטו של קצין גרמני, כולל תיאורים מדויקים של הרג יהודים
וצעידה בעיסת איבריהם וכן סיקור מהימן ומחליא לא פחות של תחושותיו נוכח
ההתבהמות העצמית ושל תגובותיו הפיזיות לזוועה שהוא עצמו מחולל. אבל
התיאורים האלו הכרחיים לתיאור המלחמה - כי זו היא המלחמה: כל נוזלי
הגוף של בן האנוש מתערבבים בקלחת שמגדירה את הנתעב שבאדם. מי שמבטל
את הנתעבות הזו - מבטל את עצמו.
הספר רחוק מלהיות יצירת המופת המושלמת שמכרו לנו הצרפתים: הוא ספוג
בכשלים ספרותיים שונים, שחלקם יפורטו להלן. אבל הוא מספיק טוב כדי שהתעלמות
ממנו תהיה מעשה טיפשות לכל מי שמתעניין בספרות מודרנית או במלחמת העולם
השנייה, והוא מספיק עשיר כדי שהסתפקות ב"פורנוגרפיה" וב"בנאליות של
הרוע" תהיה כמו הסתפקות בגירוד העור כשנדרש ניתוח לב פתוח.
ליטל, מפיו של אואה, אכן נדרש פעמים רבות מדי להצדקה העצמית הזו, שכביכול
פוטרת אותו מחרטה, ולפיה הרוב המכריע של הרוצחים הנאצים היו בעלי נפש
בריאה בגוף ארי בריא ושכל אחד מאיתנו, במקומם - היה נוהג כמוהם. הדיון
בנורמטיביות של ההשמדה היה אכן מסעיר ומהפכני לפני 40 שנה, אבל הוא
הפך מאז לעוס ומשעמם. אלא שמתוך שטף דבריו של אואה, שבין באבי-יאר לסטלינגרד
מתאר גם את עולמו הפנימי הקרוע, מעניק לקורא תמונה עם רבדים עמוקים
בהרבה.
גם קורא בלי שום ידע בפסיכו-פתולוגיה יבין עד מהרה שאואה הוא פסיכופת
שאינו מודע לטירופו. מי שמצהיר על עצמו כדוגמה לאדם נורמלי שנקלע לסיטואציה
בלתי אפשרית, מתאר ילדות והתבגרות חולניות: מאובדן האב ומטאפורה קשה
בדמות "אלרגיה לחלב אם", דרך חינוך אדוק וקשוח בבית ספר קתולי רווי
התעללות מינית, ועד גילוי עריות ורצח. הדיווח הקר והמנוכר, כביכול,
שמעניק לנו אואה על ההיסטוריה הפרטית שלו, פותח צוהר לפסיכולוגיה שהוא
מסתיר גם מעצמו, ושגרמניה הסתירה מעצמה. "ילדים אכזריים ואלימים...
שאיבדו את אבותיהם במלחמה או הוכו והוזנחו על ידי אבות שחזרו מהשוחות
פצועי נפש ומטורפים למחצה", מתאר אואה את חבריו לפנימייה ומכוון לחיילים
שגידלה גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אואה הוא גרמניה של מלחמת
העולם השנייה - תוצר עקום וחולה, חסר מודעות עצמית, של שלב מעוות בהתפתחות.
גם הדהירה הנואשת והזועמת להשוואה בין הגרמנים של אז לישראלים של היום,
שעשה בראיונותיו ליטל, הפרובוקטור בשקל, היא משגה. מעניין הרבה יותר
הניתוח שעשה בספר, הבוחן את השאיבה הנאצית מרעיונות יהודיים וציוניים
שקדמו לתפיסת העולם האנטישמית והגזענית.
"לך והכית את העמלק", מצטט בכיר נאצי משמואל א' כדוגמה לניסיון השמדת
עם, ובכיר אחר מודה: "מכל אויבינו, היהודים הם היחידים שראויים לשנאתנו.
מלבדם אין לנו מתחרים", ומזכיר שמשה הס טבע את המונח "נאציונל-סוציאליזם".
הקרבה הזו בין היסודות הגזעיים ביהדות לבין העקרונות הפילוסופיים של
הנאציזם מבהילה הרבה יותר מהטיעון הנמוך והקל לביטול המשווה בין מעשי
הנאצים למעשי צה"ל. "זו היתה הסיבה לכך שהם היו אויבנו הנבחרים, הם
היו יותר מדי דומים לנו", אומר אואה באומץ שחסר מן הסתם לכמה קוראים
יהודים.
ואין לטעות: העובדה שמדובר בזיכרונות סובייקטיביים אין משמעה שזהו נרטיב
אפשרי אחד מתוך כמה. אואה הוא נציגה של ה"אמת": כפי שהוא מסרב להסתיר
את השלשול שתוקף אותו בחזית סטלינגראד, את המוגלה באוזנו המודלקת ואת
המין האוראלי שהוא מבצע בפקודיו, כך הוא מטיח ביקורת חדה ובלתי מתפשרת
הן בגרמנים, הן ברוסים, הן ביהודים. ליטל טורח רבות, בשלל אמצעים ספרותיים,
להבהיר לנו שאואה אינו מסוגל לשקר. דיווחיו לממונים עליו, כקצין קישור
שרואה את כל הצדדים ומגיע לכל הצמתים החשובים, מהימנים ונאמנים למציאות,
ואינם סוטים מכך גם כשזה עולה לו בהתקדמותו המקצועית.
עתה, מסמן לנו ליטל, התחלפו רק הנמענים, ובמקום בכירי המפלגה הנאצית
יושב הקורא. לכן, אף שהפרטנות היבשה והמונוטונית הזו יוצרת לעתים רגעים
מתים ארוכים, היא חלק בלתי נפרד מהפנמת הספר ומיצירת השלם: הקורא הוא
חלק מהזוועה, הוא נמען של ההיסטוריה. ההיסטוריה הזו כוללת - כן-כן,
הפתעה - גם זיונים, הומוסקסואליות, יריות בראש, מוח משפריץ, הזיות על
אונס, רימות בגלגלי עיניים אכולות, חרא מרוח על קירות בית שימוש צבאי
וקברי אחים ענקיים ונוזליים. השימוש באלמנטים האנושיים האלה הוא אחת
הסיבות לקרוא בו, לא סיבה להימנע ממנו.
"נוטות החסד", ג'ונתן ליטל, 941 עמ', הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully