מסכת נידה

מסעדת הטאפאס ברחוב הארבעה היתה ריקה למחצה. התנועה במסעדה הלכה ופחתה
בהדרגתיות מוזרה, על טבעית כמעט. האנשים סביב נדמו כצלליות שילד מצייר
באצבעותיו על הקיר, ליד המיטה, לפני השינה. המלצריות, המוזג, הטבחים,
כולם הסתובבו שם בגופים רפויים של סיום משמרת, של סיום יום עבודה. בשעה
זו, מעט אחר חצות, הם כבר נעשים איטיים נורא. תנועות ההגשה, המזיגה,
ניגוב השולחנות, הערמת הכיסאות בפאותיה הריקות והמרוחקות של המסעדה,
כל אלו נעשו באיטיות מרשימה, בחלקה טקסית ובחלקה קהת חושים, מטומטמת.
שאריות של ריח השמן והטיגון עדיין עמדו בחלל האוויר ודבקו בקירות החשופים
ובמעט הסועדים שעוד נותרו שם מלבדם.
נור ונעם ישבו בשולחן הזוגי הקרוב לחלון הראווה של המסעדה. הם כבר היו
אחרי צלחת של קלמרי א-לה פלנצ'ה, גאמבאס, חציל בלבנה ולחם הבית. שתו
שני בקבוקים של שמפניה ספרדית יבשה שקוררו בתוך דלי קרח. לסיום הזמינו
שני אספרסו קצר ובקבוק מים מוגזים, מקווים להרגיע במעט את השכרות שאפפה
אותם.
לכל אורך השעה וחצי שישבו שם כמעט לא נגעו זה בזו. נעם שלח יד ונגע
בכף ידה הרכה של נור כשהגישו להם את בקבוק הקאווה השני. פרט למקרה זה
לא נוצר מגע, אבל האי נגיעה הזו נחה ביניהם כמו אבר מין נשי, לח, מלא
ציפייה.
"אתה מצחיק", היא אמרה ונופפה מולו באצבעה המורה.
"מה מצחיק כל כך?", הוא אמר, מרכין מבט, בוחן עצמו בקפידה, מחפש בבגדיו,
במראה הכללי שלו, בהווייתו, את מקור הצחוק שלה.
"החולצה הזו", אמרה, ועכשיו ידה הלבנה, השרירית, העדינה, חצתה את המרחב
השולחני שביניהם וריפרפה על חולצת הטי שלו. היתה זו חולצת טי לבנה ועליה
הדפס של דגל פלסטין והכיתוב, באותיות אנגליות, "פרי פלסטיין".
"מה מצחיק כל כך? קניתי אותה בטיול האחרון שלי למזרח ירושלים והעיר
העתיקה. קניתי את זה בשוק. מה, לא יפה?", אמר נעם ושוב בחן במבטו את
חולצתו שלו, הפעם ידיו אוחזות בצדי החולצה, מותחות אותה כמו להיטיב
את ההדפס שהודפס עליה.
נור לא אמרה דבר. היא חייכה. חיוך רחב שנמתח על שפתיים בשרניות ורודות.
נעם הרים מבטו מחולצתו, החזיר ידיו אל השולחן, מזג לעצמו מעט מים והתעכב
ארוכות על פניה.
נור מנצרת. אבא שלה ערבי-נוצרי ואמא שלה איטלקייה. אנשים לא מאמינים
לה שהיא ערבייה. השיער שלה ארוך, חום בהיר מאוד, כמעט בלונדיני. העיניים
טורקיז, האף קטן. היא יודעת שאם היתה רוצה היתה יכולה להיות דוגמנית.
אבל הדברים האלו לא מעניינים אותה. היא עורכת דין במקצועה. פעם בשבועיים
היא נוסעת לבקר את ההורים בנצרת, אבל בדרך כלל היא עושה רק מה שהיא
רוצה.
"אני מסביר לך, הדבר הזה, כל העניין הזה של היהודים והערבים זה קטע
כל כך אינטגרלי בחיים שלי. זה לא בדיחה. זה לא רק הפעילות בחד"ש וההפגנות
בבילעין. זה לא רק המאבק של ערביי יפו נגד הפינוי. זה לא רק המאבק של
פלסטין בכלל. זו הרדיפה המטורפת הזו של הערבים ושל האסלאם בכל העולם.
המוסלמים של היום פשוט הפכו להיות היהודים של פעם. גזע נרדף...", שפתיו
יבשו והוא עצר את השטף הזה כדי ללגום מעט מים מוגזים של סן פלגרינו.
"אולי אתה צודק", היא אמרה, "אבל אולי נעזוב את זה עכשיו? בא לך שנשלם
ונלך אלי הביתה לאיזה דרינק?".
"בטח", הוא אמר, "גם ככה אני צריך לתת לך את המתנה שיש לי בתיק בשבילך,
המתנה שהבאתי לך מהטיול במזרח ירושלים".
סבא אלעזר, הוא מספר לה, העביר את רוב רובה של המלחמה במחנה עבודה באיטליה.
האיטלקים היו פחות גרועים מהגרמנים. פעם בכמה זמן היו נותנים ליהודים
בשר. סבא אלעזר סיפר שפעם אחת הם הביאו חזיר שלם, והיהודים החרדים זרקו
את החזיר לים ולא נתנו לאיש לאכול ממנו.
"את מבינה", נעם אומר בשעה שהם שוכבים על המזרן שעל הרצפה בחדר המגורים
שלה, "אז מה הפלא ששנאו את היהודים עם הבדלנות שלהם והגזענות כלפי גויים?
תראי איך הם התנהגו אל עצמם בזמן השואה. זה פשוט לא ייאמן. סבא שלי
שנא אותם. מצד שני, כל הדבר הזה דפק לו את המוח והפך אותו לבנאדם נורא.
שנאתי את סבא שלי".
הם בדירה של נור ברחוב מרמורק. הדירה חשוכה, פרט לשני נרות אדומים גדולים
המפיצים אור אדום ממקום מושבם שעל שידת העץ הקרובה למרפסת. המזגן מקולקל,
ורק מאוורר גדול מקים שאון רב כשלהביו חותכים באוויר החמים של פנים
הדירה. מפנסי הרחוב הגדולים והלבנים שבחוץ נזרקים אניצי ניאון, ההופכים
מרובעים בעוברם מבעד לחווקי התריסים. ריבועי האור מתפזרים בנקודות שונות
בחדר. נור שוכבת לצד נעם בכתונת לילה אדומה שקופה. נעם מסיר מעליו את
חולצת הטי עם ההדפס של דגל פלסטין. הוא לא פושט אותה מתוך כוונה מינית.
הוא פושט אותה כי חם לו. אחר כך הוא מושך מטה את מכנסי הסקיני ג'ינס
שלו ושוכב רק בתחתוני הבוקסר המעוטרים בציורים של גולגלות. נור מעבירה
את כף ידה על החזה השעיר שלו, אצבעותיה מתעכבות מעט על הפטמות ואז גולשות
מטה על הכרס הקטנה וממנה אל התחתונים. נעם שולח את ידו אל שדיה הקשים
ופטמותיה הקשות. הם מתנשקים ארוכות ומתלטפים.
"קיבינימט!", נור אומרת, "כמה שזה טוב".
"טוב לך?", הוא אומר בשקט, מסמיך פניו לפניה.
"כן. אבל אולי לפני שתמשיך תיתן לי את המתנה?".
"בטח", הוא אומר, מתרחק ממנה לרגע, מושך מטה את רוכסני תיק הגב המנומר,
הכמו צבאי שלו, ומוציא מתוכו כאפייה פלסטינית שחורה-לבנה, מהודרת וגדולה
במיוחד.
"הבאתי לך חטטה פלסטינית אמיתית, מה את אומרת?", הוא אומר כשהוא מגיש
לה את הכאפייה. "אין מספיק אור עכשיו, אבל אחר כך תסתכלי ותראי איזו
כאפייה טובה זו".
"איזה חמוד אתה", נור אומרת כשהיא לוקחת ממנו את הכאפייה ובוחנת אותה
באור האדום המעומעם. היא מניחה אותה לצדי המזרן, על אריחי הרצפה הגדולים.
היא מסתובבת חזרה אליו ומניחה את כף ידה על הזין שלו.
"אתה יודע מה אני רוצה?", היא לוחשת באוזנו ומיד מוסיפה ליקוק מהיר
בתנוך האוזן.
"מה?", הוא אומר, מחייך, מצטמרר מהלחישה וממגע הלשון הלחה באוזנו.
"בא לי שתקשור אותי עם הכאפייה הזו, ככה, מסביב לצוואר, ותחזיק אותי
כמו שמחזיקים חיה ברצועה ותזיין לי את הצורה...".
הם הפסיקו לדבר. נור כורעת על ארבע ונעם כורך את הכאפייה סביב צווארה
ומחזיק בקצוות כמו שמחזיקים במושכות. ממקם את עצמו מאחוריה, בידו האחת
אוחז בקצוות הכאפייה ובשנייה מלטף את התחת הגדול, העגול, הלבן והמוצק
שלה. הוא חודר לתוכה באחת והיא מוכנה, רטובה לגמרי.
"שכחתי להגיד לך", נור אומרת בין חדירה לחדירה, "יש לי מחזור. לא מפריע
לך, נכון?". היא מסובבת ראשה מעבר לכתפה כדי לראות אותו.
"מחזור?", הוא אומר, "עכשיו את אומרת לי? אני לא אפסיק עכשיו אבל זה
לא בריא".
"שטויות. סתם המצאה של הדת שלכם. עכשיו תזיין אותי. פאק!", היא צורחת,
"לא אכפת לי אם תשחק חייל בצבא הכיבוש או לוחם חמאס. העיקר שתזיין אותי
כבר...".
i@\{ \{tamar.handelman@\{@ \{gmail.com@\{