ג'סי הלמס מת, אמריקה שלו עדיין חיה

הסנאטור לשעבר, שמת בארבעה ביולי, ייצג ארה"ב לא מוכרת מחוץ לגבולות המדינה: כפרית, שמרנית, קיצונית, כמעט פרימיטיבית

  • צבעי השלטון
רועי כ"ץ

אם ג'סי הלמס יכול היה לבחור לעצמו את היום בו יחזיר נפשו לבורא, הוא בוודאי היה בוחר את הארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקני. הסנטור לשעבר מצפון קרוליינה, סמל הפוליטיקה השמרנית, מת בסוף השבוע כשהוא משאיר אחריו אמריקה שונה לחלוטין, מזו שבה גדל ומזו שעליה חלם.

הלמס היה סמן ימני קיצוני גם בשנים בהן גרו בבית הלבן נשיאים רפובליקנים שמרניים, ונשאר נצר כמעט אחרון לאידיאולוגיה חסרת תקינות פוליטית על גבול הגזענות. בשלושים השנים (1972-2002) בהן כיהן בסנאט, נלחם הלמס בכל כוחו, שלפרקים היה משמעותי, נגד כל חקיקה ליברלית. לא היה נושא שנגדו לא נוהל מסע צלב, החל מהתנגדות חריפה ובוטה להפלות, כולל השוואה בינן לבין השמדת היהודים בשואה, תיעוב הומוסקסואליות ומניעת מימון פעילויות נגד איידס בראשית שנות השמונים, בטענה שהמחלה פרצה מיחסים "מגעילים ולא טבעיים" בין גברים.

הגם שזכה לראות בימי חייו את קריסת הקומוניזם, המשיך הלמס להיות מונע משנאה יוקדת לכל מה שמריח מסוציאליזם, ותמך ללא לאות במשטרים ימניים אפלים בדרום אמריקה. הגם שקנה לעצמו שונאים רבים, ואולי בזכותם, הצליח הלמס לנצח חמש מערכות בחירות ברציפות לסנאט בצפון קרולינה והוכיח שיש רבים שמעוניינים בסחורה האידיאולוגית שהציע. רק בריאותו הרופפת מנעה התמודדות נוספת, ובגיל 80 החליט לפרוש מעשייה פוליטית רשמית.

הדמנציה שהיכתה במוחו החריף, ומחלות זיקנה נוספות, הפכו את הלמס לצל חיוור של הפרסונה שכה הפחידה את אמריקה הליברלית. בכך נמנע מהציבור האמריקאי התענוג לשמוע מה יש לסנטור הקשיש להגיד על הישגיו של ברק אובמה, ועל המשמעות של מועמד לנשיאות מטעם מפלגה גדולה, שהוא גם שחום עור וגם בן לאב מוסלמי מקניה, שהתחתן בניגוד לחוק עם צעירה לבנה.
ג'סי הלמס היה נציג אותנטי של אמריקה, שרבים מחוץ לגבולות ארה"ב אינם מכירים.

מדובר באמריקה כפרית, שמרנית, פשוטה ויש שיגידו כמעט פרימיטיבית. אמריקה שבה לדת יש מקום מרכזי והליכה לכנסייה ביום ראשון משלבת עם הפולחן דתי גם פוליטיקה וקהילתיות. אמריקה שבה מזלזלים, שונאים ומפחדים מכל דבר שונה, בטח ובטח אם הגיע מניו יורק או קליפורניה. אמריקה שבה התנ"ך הוא לא עוד ספר, ודגל הפסים והכוכבים אינו עוד סמרטוט על מקל.

המשימה האמיתית של אובמה

לו היה קורא הלמס את הראיון שערך ה"רולינג סטון" עם אובמה בגיליון האחרון, הוא לא היה מבין מחצית מדבריו. בראיון סיפר אובמה למה הוא מאזין ב- IPOD (הרבה ג'אז, בוב דילן, ג'יי זי וגם גרייטפול דד), על הערצתו לברוס ספרינגסטין (ואפילו מגלה שבשיחת הטלפון ביניהם הוא כינה אותו "הבוס") ועל תרבות הפופ בימינו. בראיון הזה ממשיך אובמה לשכנע את המשוכנעים, וגם ממשיך להתעלם מציבור הבוחרים שטרם נפל ברשתו, ציבור שהלך שבי אחר הולמס ודומיו החיוורים.

ציבור הבוחרים של ג'סי הלמס הוא אמריקה שאובמה צריך לשכנע. מותו אינו מסמל את התאיידותה של אותה אמריקה. אם אובמה רוצה לנצח בנובמבר, הוא חייב לנטוש את הקהילות השחורות, את בעלי המקצוע החופשיים ואת הליברליים בחוף המזרחי והמערבי, ולנסות להביא את בשורת השינוי לאותם לאנשים, שבחלומות הכי הזוייים שלהם לא חשבו להצביע למועמד שחור.

ואז, הו הו הו, יבוא הקץ על מנוחתו בשלום של הלמס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully