האיש שהיה שם. וכאן. ושם

"אם אינכם יכולים לשאת את החום, אל תיכנסו למטבח", נזף פעם הנשיא האמריקני הארי טרומן בחברי ממשלתו, אחרי שהתלוננו על ביקורת ציבורית. אכן, מנהיג טוב אינו צריך לעצור את עשייתו היומיומית כדי להפיס את דעת הקהל, על שלל משועממיה ובוריה. אלא שכנגד הציור האידיאלי הזה עומד טבע האדם, אשר תבונתו מתקשה להחריש אל מול קינטורים ודברי הבל. גם הקברניט הנחוש ביותר נאלץ מעת לעת להתייצב מול האספסוף ולהסביר – לשווא, בדרך כלל – כיצד מצטרפים מעשיו השונים לפעולה הרמונית אחת שנועדה להביא את הספינה לחוף מבטחים.

הכורח הזה קשה במיוחד למנהיגים חריפי שכל מסוגו של אהוד ברק, שתחכומו ורוחב דעתו נעלמים כמעט תמיד מעיני העם. לאחרונה, באחד מאותם רגעים של ייאוש מחוסר ההבנה הציבורי, השוו ב"סביבתו" של שר הבטחון את הביקורת הגואה כלפיו, לנסיון להביט בציור של ואן גוך דרך קשית. הנמשל ברור ומאלף: להמון הנבער אין כלים מתאימים כדי לתפוס את התמונה הגדולה. המנהיג פועל בו זמנית במישורים שונים, תחת אילוצים שחלקם גלויים וחלקם חסויים, תוך נסיון לאזן בין מטרות הסטוריות לבין צרכי שעה.

את המרחק בין נקודת התצפית של ההדיוט לבין זו של איש השררה, היטיב לסכם אריק שרון כשהסביר את הדילוג מנאומי בחירות בזכות התנחלות ברצועת עזה, לבין תכנית ההתנתקות שהוציא לפועל מיד אחרי אותן בחירות: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". קשה לחשוב על אפיון תמציתי יותר של בדידות המנהיג. הוא נמצא "כאן", במקום שממנו אפשר לראות את היריעה לרוחבה ולאורכה. אנחנו – "שם", סומים בארובה, חולדים מתרוצצים במחילתם בלי מושג על המתרחש מעל פני הקרקע.

"כאן" ו"שם". שני מושגי המפתח האלה, ראוי להם שיהיו לנגד עיניו של כל פרשן, בטרם ישחיז את קולמוסו. אם ראש הממשלה יוצא למלחמה שעולה בדמים רבים, זורעת חורבן משני צידי הגבול ומסתיימת ללא הישגים, חזקה עליו ש"כאן" נמצאו לו נימוקים כבדי משקל. כאשר אהוד ברק מבצר את כהונתו של אותו ראש הממשלה למרות המלחמה הכושלת ולמרות צחנה עזה שעולה מהחקירות נגדו, צריך להניח שההסבר מצוי אי "כאן". כשאותו ברק, כשר בטחון, נותן ידו להמשך ההשתמטות החרדית המאורגנת משירות צבאי או לאומי, כנראה שמ"כאן" המהלך הזה לא נראה מתועב ואנטי מוסרי. למעשה, בכל נושא שבו נראה לנו כאילו המנהיגים פועלים בחוסר הגיון – רפורמות כלכליות, עסקאות השבויים, חוק החינוך החרדי, עמיר פרץ –אין זאת אלא משום שנגזר עלינו לראות את המצב מ"שם".

הפנמת התפישה הזו הייתה יכולה לשנות באופן דרמטי את השיח הציבורי שלנו ולהפוך אותו לסבלני ושפוי יותר, אלמלא קושיה מטרידה אחת: אם אהוד ברק אכן מאריך את חיי הממשלה בגלל שיקולים עניניים הלקוחים מ"כאן", היכן עמד כאשר הודיע לאומה לפני שבועות ספורים, שעל ראש הממשלה לסיים את תפקידו? הדעת נותנת שהדברים האלה, חסרי האחריות וצרי האופקים, נאמרו מ"שם". אותו גנרל שרון, ה' ישלח לו רפואה ואריכות ימים – האם הוא לא היה שר ומצביא, בקיא במשעולי ה"כאן", כאשר הפריח הבטחות שנעמו לאזני האספסוף המקובץ "שם"? ומה עם אהוד אולמרט, המנהיג הכריזמטי והאהוב? בשלמא שיצא למלחמה מתוך שיקולים אסטרטגיים מרחיקי ראות, אבל איפה היו נטועות רגליו, כאשר הודיע שצה"ל לא יניח את נשקו עד שישחרר את החטופים? על כורחך אתה אומר, שדברי הרהב האלה נהגו מ"שם". ההצהרות התקיפות על גיוס חרדים? ההודעה חסרת השחר על מדיניות מיסים חדשה? האיומים להחריב את איראן? "שם", "שם" ושוב "שם".

עולה איפוא שחוסר ההבנה שממנו סובלים מנהיגינו, אינו נובע רק מהפער הבלתי נמנע בין "כאן" לבין "שם", אלא גם – אולי בעיקר – מחוסר יכולתם להישאר בתחום אחד. יועצים בכירים של ברק מספרים בתסכול על נסיונותיהם לכלוא אותו "כאן", רק כדי לחזור ללישכה בבוקר ולמצוא את השר, נוצץ עיניים ומחייך חיוך קונדסי, אחרי שפיצח בלילה את המנעולים וקפץ לביקור "שם". גם אולמרט, האחראי והשקול, נכנע מעת לעת לדחף לברוח מה"כאן" הרציני והמורכב, אל גן העדן של השוטים המצוי "שם", שבו לכל בעיה יש תשובה פשוטה בת חמש מלים.

כדי ללמד זכות על מנהיגינו, נזכיר שמדובר באנשים אשר בילו את נעוריהם בישראל של שנות ה-50, בתקופה שבה מנע דוד בן גוריון את הקמתו של ערוץ טלויזיה ישראלי. הלב נחמץ מהמחשבה מה היה קורה אילו, באותן שנים מעצבות, היו מנהיגינו דהיום נחשפים לתכניות חינוכיות כדוגמת "רחוב סומסום". שוו בנפשכם כיצד הייתה מתפקדת היום ממשלת ישראל, אילו צפו אז אולמרט וברק הצעירים באריק ובנץ מסבירים בנועם וביסודיות את ההבדלים בין הפכים כמו "שם" ו"כאן", "אסור" ו"מותר", "רע" ו"טוב", "שלי" ו"של הקופה הציבורית". נראה שגם בעניין הזה, כמו ברבים אחרים, נגזר על עם ישראל לאכול את הפירות הבאושים שהולידו גחמותיו של בן גוריון. עלינו להמתין בסבלנות ליום שבו יעלה לשלטון דור חדש, כזה שידע להמנע מאותן גיחות הרסניות לתחום ה"שם" - זאת, כמובן, בהנחה האופטימית שאחרי עוד כמה שנים עם אולמרט, ברק ודומיהם, יישאר משהו כאן.