זוהי רשימה על הגבולות שלי. אולי גם על הגבולות שלכם, שלנו, של התקשורת, של העולם. הצפייה במהדורות החדשות אתמול הותירה אותי פעורת פה. תמונתו של המחבל נוטף הדם משתלשל מהטרקטור, הרתיעה הקלה בכתפו של אותו לובש חולצה כחולה בעודו יורה שלושה כדורים בראשו של המחבל. כמעט היה ניתן להבחין בנתז של טיפות הדם הניגר כשהוא פוגע ברצפה (רק ב-HD). המוות מגיע גם אליכם, והוא מוחשי וגרפי מתמיד.
אפשר להאשים את הטכנולוגיה, משום שזו מספקת לנו הרים של אפשרויות. דור שני, שלישי, שלישי וחצי, אינטרנט אלחוטי, טלפון לווייני, ג'י פי אס. יהיה צבוע מצידי לומר שכל זה אינו קוסם לי, שאיני משתמשת בו ויש להשליך את כל זה אחר כבוד. צבוע משום שגם אני משתמשת בכל אלו, גם לי אין מושג איך מגיעים לרחוב כלשהו ברמלה בלי סיוע טכנולוגי, וגם אני מתרגזת כשמישהו מעז לא לענות לטלפון הנייד שלו. כי בשביל מה הם קיימים? "אחר כך" מת, יחי ה"עכשיו" החדש.
כל הטכנולוגיה הזו, שהפכה להיות טריוויאלית עד כדי גיחוך, מעלה את הרף שוב ושוב ושוב, עד שאנחנו לא יודעים בעצמנו היכן נמצא הגבול העליון שלנו. או במקרה המסוים הזה הגבול התחתון. דם זה בסדר, הצצה לתוך קרבי הנפש המדממים של משפחות שכולות זה בסדר. נערה צעירה שנפצעה אתמול בפיגוע באמרה: "הפיגוע הזה היה חבל על הזמן" (כי שאר הפיגועים דווקא היו משהו שהדעת יכולה לתפוס), גם זה בסדר? איפה עובר הגבול בין "בסדר" או אפילו נועז, לבין הפורנוגרפיה של המוות?
האם המציצנות שלנו הפכה להיות כל כך מכוערת? או האם זו התקשורת, שחרטה על דגלה את ערכי התחרות הלא הוגנת? קצת משניהם, יש להניח. נכנסנו למן מעגל מסוכן שבו העולם מאפשר (ובמיוחד כשהמחבל בוחר בחצר האחורית של ה-BBC כמיקום המועדף עליו, ייתכן שלא בכדי), התקשורת עטה על הפגר, ואנחנו אוכלים בתאווה את השאריות.
איפה עובר הגבול? אצלי הוא עבר במלחמת לבנון השניה, ביום שבו נהרגו החיילים מרקטות בכפר גלעדי, וכל סוכנויות הידיעות הראו תמונת נעל צבאית אחת. אדומה. מדממת. באותו רגע, שמתי את עצמי בראשה של אמא או אחות או רעיה או חברה שהצנחן שלה לא ענה לה לטלפון כבר יומיים, שרואות באותה נעל אדומה אחת ראשיתה של בשורה. הפרה בוטה ומזעזעת, לפחות כך בעיני, של צנעת הפרט. חצייה של הגבול בין מה שלגיטימי למה שהוא פורנוגרפיה מדממת.
הגבול הזה היה רחוק מתמיד אתמול בערב עת חזיתי במהדורת מבט במחבל מדמם למוות. הגבול שלי עבר כל כך מזמן, שאתמול בערב הוא נראה רק כמו נקודה. הגרפיות הבוטה הזו שזכתה גם כאן, בוואלה! חדשות, לסופרלטיב המפוקפק "תיעוד נדיר", אינה נדירה, אינה ראויה ואינה לגיטימית. היא רחוקה צעד אחד מצפייה בגלדיאטורים משוסעים למוות בידי חיות טרף בקולוסיאום לשם הבידור. ואם זו התקדמותו המוסרית והאינטלקטואלית של המין האנושי באלפי שנותיו, אז אני מוכנה להחזיר את הג'י פי אס.
מה אתם חושבים על תמונות הזוועה? לגיטימיות או פורנוגרפיות? האם על התקשורת לפרסם אותן או לגנוז?
לפרסם או לגנוז את תמונות הזוועה?
דניאלה נדב
3.7.2008 / 11:31