המספריים של אדוארד

שוחחתי בכמה הזדמנויות עם אנשים שמתלהבים מאדוארד נורטון. שכבתי עם
אנשים כאלה, אבל רק כשהייתי מוכרח. אצלי הסיפור של אדוארד נורטון מאוד
מודחק. הייתי רוצה להיות משוחרר יותר בכל הנוגע לאדוארד נורטון. מובן
שאני חושב על אדוארד נורטון כל הזמן, אך מסיבות שאינן ברורות לי הדבר
מעורר בי בושה, כאילו רגשותי אינם דרים בכפיפה אחת עם דרך הטבע. בתוכי
מסתתר חסיד של אדוארד נורטון, אך הוא מוסתר טוב מדי והשכל שלי מדכא
אותו בכל הכוח. האמת היא שנראה לי שאני די גרוע באדוארד נורטון. בנות
לא ממש נהנות כשאני מדבר עליו. רק אני נהנה. זה מביך. אולי כדאי שמעתה
ואילך אתעסק עם אדוארד נורטון רק בחדרי חדרים, כשאף אחד אחר לא רואה,
במקום לגרום לאנשים שלא מבינים עם מי יש להם עסק לתלות בי תקוות שווא.
במזרח חוברו תורות שלמות על אדוארד נורטון. לפעמים אני קורא עליו מאמרים
באינטרנט ומקווה להבין משהו שלא היה ברור לי קודם. להשתפר, להתגמש,
זה ודאי שווה את המאמץ, אדוארד נורטון הרי כל כך מעסיק את כולם. למרבה
הצער, כשמגיע רגע האמת תמיד נשפך לי על ההתחלה כל מה שאני חושב על אדוארד
נורטון, ואחר כך אין עם מי לדבר. דיכאון נוחת עלי ובא לי רק לישון.
לפעמים אני חדל לדבר על אדוארד נורטון ברצינות ורק עושה בכאילו עם הפה.
שיטה זו זוכה להיענות משמעותית יותר, אך היא פוגעת בדימוי הגברי שלי
בעיני עצמי.
אני מנסה לשחזר את זיכרונות ילדותי המוקדמים כדי למצוא את הרגע הטראומתי
שעורר בי רתיעה עזה מפני אדוארד נורטון. אם רק אוכל לנטרל את השפעתו
המוגזמת של אותו אירוע קריטי ונסתר, אהיה חופשי להתאחד מחדש עם הצאן
האנושי ולסגוד לנורטון כמו כולם במקום להרגיש ניכור תמידי. מתי אמרו
לי "נו-נו-נו! אדוארד נורטון זה פויה!", ודנו אותי למאסר עולם? זיכרון
ראשון: פועלים גבוהים מעזה ומרומניה בונים מעל לביתם של סבי וסבתי ברמת
חן. אני נופל מהמדרגה ויורד לי דם מהברך. האם סלים עם כובע המצחייה
והפינג'אן מזכיר את אדוארד נורטון? האם זהו "זיכרון מחפה" המקיים זיקה
למשהו חשוב ונוראי שהדחקתי? האם הפינג'אן הוא רק פינג'אן?
מה לא בסדר איתי? למה קשה לי לנשום כשאדוארד נורטון מופיע על המסך?
אחד מחברי אומר שלא אני הוא החווה קוצר נשימה, אלא הסרטים שבהם נורטון
משתתף, אשר עורמים רעיון פשטני אחד על משנהו ובנויים כמו חומת לבנים
מחניקה. למה אני מרגיש, כפי שחבר אחר ניסח, שהוא מתנשא כלפי כשהוא משחק?
למה אדוארד נורטון חושב שהוא טוב יותר מאיתנו?
הוא פשוט כזה נודניק! זה בלתי נסבל.
ראיתם אותו מתראיין? ראיתם אותו משחק בסרט? איך אפשר לסבול מישהו שלוקח
את עצמו בכזו רצינות? ודאי תאמרו שאין כל רע בקצת כבוד עצמי. אם לא
ניקח את עצמנו ברצינות כלשהי, הפוסט מודרניות תאכל אותנו כאילו היינו
הדמות שנורטון מגלם ב"מועדון קרב", ואנחנו נגמור כמו עיתון "העיר".
דאחקה פרטית שאי אפשר לכבד. כניעה מראש. כלב שמשתין על עצמו. דברי טעם,
ללא ספק, אבל אם תשאלו היום את מפיקי "הענק הירוק", לדעתי הם יעדיפו
לעבוד בשיתוף עם "העיר" מאשר ללהק את אדוארד נורטון לעוד סרט. הסיבה
היחידה שאני שוקל כן לצפות ב"הענק הירוק" היא השמועות על מחלוקת בינו
לבין הבמאי, לואיס לטרייר, על העריכה הסופית. אומרים שנורטון לא מרוצה,
ולכן לא בדיוק שש לעזור עם יחסי הציבור. מצד שני, נורטון מכחיש הכל,
וקשה שלא להירתע מכך שמלכתחילה הסכים לקחת חלק בפרויקט ועזר לכתוב את
התסריט.
יש לי ידידה. קצת דבה, אבל יפהפייה. אני מעריץ. לפני כמה ימים ישבתי
מולה על הספה החדשה שקנתה בשוק הפשפשים. שיכור מרוב תשוקה, הרגשתי שאני
מתקרב לפריצת דרך ביחסים שלי עם אדוארד נורטון. לפתע נעלם בי הפחד מלצפות
בסרט נוסף בהשתתפותו. התחלתי להשתעל את המילים "בא לך אולי לראות אתי
'הענ...", אך כוחי לא עמד לי. היא שאלה "אתה תסלח לי אם אני אלך לישון?",
ועניתי שכן. שבור לחתיכות, יצאתי אל הלילה היפואי. ביום שישי היא קבעה
לראות את "הענק הירוק" עם איזה אפס. לא אכפת לי. הבוקר רצתי 50 דקות,
אכלתי תריסר ביצים ואני מרגיש מצוין. היא תקרא את הטור הזה ותתחנן אלי
שאלכלך על אדוארד נורטון באוזניה. אחרי שאני אסיים איתה, היא לא תראה
בעיניים. היא תצרח "אל תפסיק! אל תפסיק!". אני אומר לה "'אמריקה אקס'
הוא סרט טלוויזיוני עשוי רע. הרעיון שלו כל כך מופרך, שכשצופים בו מרגישים
עלבון, הדיאלוגים אפילו יותר מופרכים מהעלילה, והמשחק עוד יותר רע מהדיאלוגים",
והיא תגיד "אחח, אתה הורג אותי!". אני אשאל "למה עשו את 'השעה ה-25'?
אין שם סרט. זה לא סרט, מה שהולך שם. ב'פרידה' הרפליקות מאכילות את
הצופים אינפורמציה בכפית והמשחק מוגזם", והיא תיאנק ותאמר "אוי, אתה
בומבה!". חתיכת מתחסדת. את חושבת שלא ברור לי מה את באמת רוצה? את מתה
לזה. אני לא באתי לכאן לשחק משחקים.