מה הקשר בין אהבה לבין אמת?

אנשים רבים נוטים להניח, במיוחד כאשר מדובר במושגים רוחניים, שאהבה ואמת הן מילים נרדפות, מונחים זהים זה לזה אשר, בסופו של דבר, אין ביניהם כל הבדל. קל מאוד להניח שאהבה ואמת הן מילים נרדפות, מונחים זהים זה לזה אשר, בסופו של דבר, אין ביניהם כל הבדל. בלי לבחון לעומק את המובן והמשמעות האמיתיים של אהבה לא-אישית או רוחנית ובלי לבחון לעומק את המובן והמשמעות האמיתיים של אמת, איך אפשר לדעת אם יש או אין קשר בין שני המושגים האלה? לכן, לפני שאנחנו מרשים לעצמנו לבצע הכללה גורפת בעניין כה חשוב, מן ההכרח שלא נניח דבר לגבי מה שאנחנו כבר יודעים לגבי הנושאים החשובים האלה.

המילה "אהבה" חשובה מאוד לאנשים שפוסעים בנתיב הרוחני. רובם נצמדים בקיצוניות למילה המסתורית הזו ולכל מה שנראה שהיא מביעה, במיוחד כשהיא מציינת חוויה, מצב, תחושה או רגש רוחניים כיעדים שיש להשיגם, להחזיק בהם או לגלותם מחדש. אך הדבר המעניין הוא, שכאשר משתמשים במילה "אהבה" כדי להביע ולסמל מצב רוחני נחשק, משמעותה של המילה הזו נוטה להיות מעורפלת למדי. דרך אחת שבה ניתן להגדיר את המילה "אהבה" היא זו: חוויה רגשית שהיא חיובית ומאוששת-חיים באופן כה אינטנסיבי עד שאף חוויה או תחושה אחרת אינן משתוות לה בעוצמת השחרור והמלאו?ת. אך היות ורוב האנשים מקובעים על הרגשות המיוחדים הקשורים לחוויית האהבה ושואפים ללא הרף לשחזר אותם או ליצור אותם מחדש בדרך כלשהי, לרוב הם מחמיצים את העניין בהשלכות החשובות ביותר הטמונות בחווית האהבה עצמה, כמו: מהן ההשלכות של האהבה? מה היא גורמת? מהן תוצאותיה?

למילה "אמת" יש חשיבות דומה מבחינת ההשלכות הרגשיות שיש לה במודעותם של רוב האנשים המחפשים תובנה רוחנית, וההגדרות השונות שמיוחסות למילה החזקה הזו הן לא פחות מבלבלות. לעיתים קרובות נראה שכאשר משתמשים במילה הזו במונחים דתיים, היא מתייחסת לסוג של ישות סטאטית שמייצגת שלמות גדולה יותר - מעין בסיס שהמציאות נתמכת על-ידו או טבועה בתוכו כחלק ממנו. כל עוד אנו מרשים למילה "אמת" ליצג צורה או ישות כלשהם, לא יהיה סוף לויכוחים ולחילוקי הדעות באשר לאיכות הסופית שבה ניתן יהיה להכיר בצורה או בישות המוחלטת הזו. אם במקום זאת, היינו מתייחסים לאמת כאל פרספקטיבה שמאפשרת לנו לראות את המציאות בבהירות וללא כל ערפול, היינו יכולים להשתחרר מכל צורה, מחשבה או דעה.

בחוויה העמוקה והנדירה של אהבה רוחנית, מתחיל להתגלות באדם מצב לא רגיל של פתיחות וחשיפה שהוא מלהיב ומלא עונג. בעיצומו של האושר העז ושביעות הרצון האלו, יכול האדם לחוות שינוי פתאומי בתפיסה המשוחררת מההשפעה המערפלת של החשיבה ומגלה צלילות מדהימה. באורה של הצלילות הזו, תפישת האדם את המציאות ככללותה משתנה באופן דרמטי ומתגלה לו – אולי בפעם הראשונה – שהוא לא חי בחלל ריק, מנותק ומבודד, אלא שמאז ומתמיד הוא קיים כחלק משלם גדול יותר, שממדיו אינסופיים. בגילוי הזה, האדם מכיר בכך שהוא העביר את רוב חייו שקוע כולו בתפיסת מציאות צרה ואנוכית עד כאב. גילוי זה, מוזן על ידי התפרצות של רגש עז, לעיתים קרובות מותיר את המתנסה מבטא כנות חשופה, מלווה באיכפתיות בלתי רגילה לרווחת הזולת. לעיתים קרובות יוצר הגילוי המהמם של העובדה שהאדם אינו קיים בבידוד, עניין טבעי בכלל ותחושה של אחריות לגבי כלל, לרוב באופן זמני. הענין המחודש בכלל ותחושת האחריות כלפי הכלל, שנולדים מהגילוי של היות האדם בלתי נפרד מהכלל, מביא איתו הכרה בקשר המובנה עם החיים כולם. ההכרה בקשר הזה מגלה לאדם ישירות את המשמעות המיוחדת במינה הטבועה בהשלכותיהן של כל הבחירות שבהן בחר ושל כל המעשים שאותם עשה.

למרות זאת, שיחרור סופי או שינוי יוצא דופן אינם מתרחשים אצל רוב בני האדם רק בשל חוויה של אהבה משמעותית ו/או של תובנה עמוקה. למעשה, ברוב המקרים, החוויה של עומק מכוסה עד מהרה על ידי הנטיות המותנות של השכל – ובמוקדם או במאוחר ניצב האדם מול מה שלעיתים קרובות נראה כבעיה סבוכה. מה הבעיה? הבעיה היא נטל הבחירה. כשהאדם חווה את כוחה של האהבה וזיהה את משמעותה של האמת, כשהאדם ראה באופן בהיר בתוכו ובעצמו את הדרך, כשהאדם ראה זאת במו עיניו וזיהה זאת בלב-ליבו, וכאשר לאור הגילוי הזה הוא מוצא שהמומנטום של ההתניות עדיין חי וקיים בו, במה הוא יבחר? בחירות או בשעבוד? בגן עדן או בגהינום? ובסופו של דבר, בחיי אמת או בחיים של מוות? אכן, לנוכח מומנטום ההתניות, רוב האנשים מתפתים לחזור ולהאמין ביחס הידוע או ההיסטורי למציאות כלפי המציאות, במקום ביחס חדש לחיים המבוסס על החוויה של עומק בלתי רגיל. לכן, ניתן לזהות באדם שינוי אמיתי ועמוק על פי הבחירות שהוא עושה לאחר חווית העומק. רוב האנשים רוצים לחוות אהבה משכרת-חושים ותובנות דרמטיות מבלי שיצטרכו לשלם את מחיר השינוי. בסופו של דבר, האושר שכה רבים נכספים אליו, תובע את הכול מהאדם. כדי שהאדם ישתנה, אזי בעיצומן של התאהבות אקסטטית ותובנות עמוקות, עליו להיות מוכן לעזוב מאחור לנצח את העבר ואת כול פחדיו מחופש.

מהו, אם כן, הקשר בין אהבה ואמת? הקשר בין אהבה ואמת הוא המצפון. חוויית האהבה והבנת האמת אינן מתקיימות בנפרד מהאדם החווה או המבין. האחדות והזהות בין אהבה ואמת תלויה לגמרי, אם כך, בהתפתחות המצפון באדם, ואלמנט זה בהחלט אינו נתון מראש. משמעות הדבר היא שהקשר בין אהבה לבין אמת נקבע על ידי מידת נכונותו של האדם להיות ביטוי של אהבה. הקשר בין אהבה ואמת נקבע על ידי מידת נכונותו של האדם להיות ביטוי של אמת. הקשר בין אהבה ואמת תלוי בכך שלאדם יהיה האומץ להפסיק להתנגד לעובדה שלכל דבר שהוא עושה תמיד יש ותמיד תהיה השפעה על הכלל. לא כל כך קשה לטעום חוויות כמו אלה שתוארו כאן, אך לקבל את ההשלכות הטבועות בחוויות אלה, להסכים להשתנות לחלוטין, להיות מראה ריקה שמחזירה השתקפות מושלמת - זה עניין אחר לגמרי. חוויית האהבה וההכרה באמת מגלות את הדרך לאדם במידה כזו, שאין לו יותר כל ספק בכך שהדרך התגלתה בפניו. התנועה מהרגע שבו התגלתה לאדם הדרך ועד לזמן שבו הוא הופך להיות הדרך עצמה, היא מכלול התהליך של טרנספורמציה רוחנית.

מצפון הוא מרכיב מסוים במודעות שרואה, ובו בזמן וגם מרגיש את העובדה החיה של הסדר פנימי והטבעי שטבוע בכל הקיים. מצפון הוא המרכיב במודעות שמסוגל לזהות את קיומו של הסדר הפנימי והמושלם הזה ולהכיר בו, והנוכחות הרגשית או התחושתית שקיימת במצפון היא הגילוי של העדפה שנובעת מהכרה זו. בגרותו ההתפתחותית של האדם תלויה לגמרי במוכנות שלו וביכולתו לפעול על-פי ההעדפה הזו. עומק ההכרה במצפון, והמוכנות והיכולת של האדם לפעול לפי ההעדפה שנחשפה בגילוי המצפון, הם שקובעים, בסופו של דבר, מהו הקשר בין חווית האהבה להכרה באמת.