פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מותו של האינטרס הביטחוני

      אישור עסקת השבויים הושג בלחץ ציבורי כבד. יהושע בריינר טוען שהסחטנות הרגשית עמעמה את האינטרס הביטחוני לטובת זה האישי

      איזו הפתעה. הממשלה החליטה ברוב מכריע להחזיר לידי חיזבאללה את הרוצח סמיר קונטאר ואת גופותיהם של מחבלי חיזבאללה תמורת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. כאילו שציפינו להחלטה שונה מממשלה ללא מנהיג. אחרי המתנה מורטת עצבים עבור המשפחות וחבריהם לפלוגה של השבויים, יצאו השרים מהישיבה עם הבשורה.

      את אותו סינדרום נראה גם בישיבת הממשלה הבאה, שתתקיים בוודאי בחודשים הקרובים, כשאת משפחות גולדווסר ורגב תחליף משפחת שליט שלצידם חבריו לפלוגה של בנם גלעד, שבינתיים יספיקו להשתחרר מצה"ל. תרשו לי לנבא את שערי העיתונים של אותו הבוקר. הכותרת תהיה 'תחזירו אותו לאבא', כשמתחת תמרח תמונתו של נעם שליט מחזיק בתמונת בנו, כשלצידו מכתב בו יפנה האב לשרי הממשלה בבקשה שיאשר את שחרורם של 450 מחבלים, עם דם על הידיים, תמורת בנו.

      אין לי ספק שלו היה מדובר באחי, בני או בחברי הייתי מדבר אחרת, אבל הגיע זמננו לומר די. די לסחטנות, די להתגייסות קולקטיבית של תקשורת אוהדת. עיתוני הבוקר, בכותרות נוסח 'תסתכלו להם בעיניים', בישרו את מותה של ההקרבה למען המדינה. אמור מעתה 'מה המדינה יכולה לעשות למעני, ולא מה אני יכול לעשות למען המדינה'. האם אנו מוכנים לעשות כל דבר שבעולם תמורת גופות, או אפילו תמורת חייל בודד?

      סמיר קונטאר הוא רוצח קר ונתעב, שהגיע לנהריה במטרה ברורה לרצוח, חד וחלק. הוא גם קלף המיקוח היחיד שיש לישראל תמורת מידע כלשהו על הנווט הנעדר רון ארד. החזרתו עוד היתה יכולה לעבור לו ידענו בוודאות שגולדווסר ורגב חיים, אך אם להסתמך על דברי ראש הממשלה היום בישיבת הממשלה, ישראל תקבל שתי גופות של חיילי צה"ל תמורת הרוצח, שמעולם לא הביע חרטה ואף הצהיר במכתב לנסראללה כי ימשיך לתמוך בחיזבאללה. רוצח תמורת גופות. מדוע אי אפשר היה לחכות עד להחלטתו של הרב הצבאי הראשי בעניין? מדוע היה כל כך דחוף לדון בנושא עוד בטרם התקבלה החלטה.

      מתי הפכו אזרחים למגנם של החיילים?

      בעסקת שליט המתהווה המצב חמור פי כמה. תמורת חייל בודד, ששהה בפעילות ביטחונית בידיעה מוחלטת כי הוא מוכן להקריב את חייו תמורת ביטחון המדינה, ישראל, על פי חלק מהדיווחים, מוכנה להחזיר 450 מחבלים, שידיהם נוטפות מדם אזרחים ישראלים. רק בכדי לסבר את האוזן, על פי הדיווחים, אחת מהמחבלות שאמורות להשתחרר היא אמנא מונה, הפלסטינית שפיתתה דרך האינטרנט את הנער אופיר רחום להגיע לרמאללה, שם הוא נרצח על ידי חבריה של מונה. רוצחת לכל דבר. הייתם רוצים לראות אותה יוצאת מהכלא? תכפילו את התמונה הזו פי כמה מאות.

      אזרחי מדינת ישראל שכחו כי תפקידם של חיילים, במילואים ובסדיר, היא להלחם, להגן ואף למות למען ביטחון כולנו. הגענו למצב שבמקום שהמדינה תגן על אזרחיה מפני שחרור מחבלים ורוצחים, היא תדאג שחייל בודד ישוב לביתו, ומאות מרצחים ישובו לרחובות.

      הרמטכ"ל גבי אשכנזי שב והבהיר בימים האחרונים כי חלה עליו אחריות מוסרית להשיב לביתו כל חייל שנשבה. זה נכון, אבל הוא חייב לזכור שמעל לכך חלה עליו אחריות לדאוג גם ליתר מיליוני האזרחים שחיים כאן. השלב הבא עלול להיות שבטרם יציאתו לפעולה מבצעית, יבקש כל חייל ממפקדו לחתום על מסמך כי הוא מתחייב להשיב את כל המחבלים היושבים בבתי הכלא בישראל, במידה וייתפס וייפול בידי האויב. תפקידו של חייל הוא לעיתים ובעת הצורך להקריב את חייו ולמות למען המדינה. מתי הפכו האזרחים בישראל למגנם של החיילים?

      נכון שמאז ומעולם חיי אדם היו מקודשים בקרב העם היהודי ופדיון שבויים נחשב לערך עליון. אך הרשו לי לצטט מהגמרא, מסכת גיטין (דף מ"ה עמוד א'): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". כלומר אפילו חכמי ישראל אמרו בעבר כי אסור לפדות שבויים במחיר גבוה מדי, שכן הדבר יוביל לחטיפות נוספות. חייל שיוצא למשימה מבצעית, וכמוהו גם חייל שיוצא למילואים, חייב לדעת כי יש סיכוי שלא ישוב. הוא אינו יוצא לחודש של חופש מהאישה ולשלושים יום של קפה טורקי וחבר'ה. מרגע שהוא עולה על מדים ומקבל לידיו נשק, הוא לוקח על עצמו אחריות והתחייבויות לא קלות שעלולות לעלות לו ולקרובים לו ביוקר רב. עם כל ההערכה וההזדהות שלי עם כאבם של משפחות השבויים, מדינה שלמה לא יכולה לשלם את המחיר של החזרתם הביתה, בטח לא אם אנחנו מקבלים אותם בארון.