"היום קשה יותר לשבוי להאמין שיחזור"

"הבדידות, הייאוש והכאב שגלעד עובר, הם קשים מנשוא. קושי שכמעט אי אפשר לתאר". את הדברים הללו אומר עמוס לויטוב, והוא יודע היטב על מה הוא מדבר: שלוש וחצי שנים ישב לויטוב בשבי המצרי. כיום הוא מנחה סדנאות להתמודדות עם מצבי לחץ ואי ודאות, אז, בשנת 70', היה טייס בן עשרים בזמן מלחמת ההתשה, כשהופל מטוסו בתקיפת עומק במצרים. במשך חודשיים נחקר לויטוב בידי שוביו, בסיומם הושם בבידוד מוחלט למשך שישה חודשים.

"הלא נודע, זה הדבר הכי קשה לבן אדם, בטח שלנער צעיר", הוא אומר. "עברתי בשבי דברים קשים ביותר, אבל הכי קשה היה לא לדעת דבר".

הפסיכולוג ד"ר דוד סנש מבין את תחושתיו של לויטוב. הוא עצמו נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. "לא ישבתי בשבי האויב במשך שנים, אבל גם 40 יום הם 'רק 40 יום' רק אחרי שהם נגמרים. אתה לא יודע מראש שזה עומד להיגמר. זה מתמשך ומתמשך, ואתה לא יודע עד מתי. אין לך את היכולת לספור לאחור", הוא מספר. "המשמעות של הזמן משתנה. אתה נמצא בסבל ובמצוקה נפשית שלא נגמרים. אנחנו רגילים שדברים משתפרים עם הזמן, וזה שובר לנו את התבנית הזו אליה הורגלנו כל כך".

לויטוב מספר על "הזמן שהפך לנצח, המחשבות שלא נותנות מנוחה, שעה אחר שעה: האם יוציאו אותי להורג? ומתי? האם אי פעם אשתחרר? האם בבית בכלל יודעים מה קורה איתי? חרדות הקיום היו פשוט עצומות".

הבדידות, היא היתה עבור לויטוב חברתה חסרת הרחמים של חוסר הידיעה. הוא מספר על "כללי המשחק של השבי", במסגרתם בודד מהעולם במטרה ליצור עליו לחץ נפשי. לאחר חודשיים של חקירות וחצי שנת בידוד, הוא הועבר לחדר עם תשעה שבויים נוספים. בשלוש השנים הבאות יצא מבין כתליו שלוש פעמים בלבד. "אבל עצם העובדה שהייתי עם אנשים נוספים - זה היה הבדל של שמיים וארץ. קשה לי לחשוב על השבויים שנמצאים עדיין בבידוד הנורא שהייתי בו. גלעד וודאי נמצא לבד, אין לו חבר להחליף איתו מחשבות, אין לו קשר עם אף אחד".

לויטוב מספר שכשהורשה לשלוח גלויה למשפחתו דרך "הצלב האדום", הדבר נטע בו תקווה עצומה. מההיבט הזה אולי גם שליט חש כי ישנו אור בקצה המנהרה. "כתיבת הגלויה הביתה היתה עבורי כמו ביטוח חיים, כי הנה - יודעים שאני חי, ולכן בטח לא יהרגו אותי. העובדה שידעתי שהמשפחה שלי שמעה ממני חיזקה אותי מאוד. בבידוד חשבתי הרבה על הסבל של המשפחה, תיארתי לעצמי שהם בטח משתגעים מחוסר הידיעה, ושעבורם המכתב יהיה קרן אור".

כל נקודת אחיזה היא משמעותית עבור השבוי בכדי לנסות ולשמור על שפיות הדעת. "יש מחקרים שונים על שבויים, אבל קשה להעריך את הרמה של הכאוס הנפשי שהם עוברים", אומר ד"ר דוד סנש. "אצל היצור האנושי קיים מנגנון של ויסות מצוקה מתמשכת, שפועל בדרכים שונות. למשל, חילונים מתחילים פתאום להאמין באלוהים". גם לויטוב מעיד כי "בשבי בניתי לי בורא עולם, והייתי מתפלל אליו ומבקש סיוע".

השבוי לשעבר סנש מעיד כי בעיתות מצוקה בני האדם מוצאים עצמם חושבים באופן סותר מציאות. "במצבים האלה לא עוזר להיות יותר מדי ריאליסטי, חשוב מאוד להחזיק תקווה, אחרת לא תשרוד. זה מנגנון הישרדות נקודתי וזמני בלבד, ועשוי לחלוף כשתקופת השבי מסתיימת. אצלי, למשל, האופטימיות לא נשארה אחרי השחרור, אבל בזמן השבי הייתי חייב אותה. כל הזמן פינטזתי על השחרור, גם ברגעי הייאוש, וזה מה שהחזיק אותי".

"תמצית החיים בשבי היא המחשבה שעושים הכל כדי לשחרר אותך. ואני מצדי לא פקפקתי בכך שיעשו הכל כדי שאשתחרר", אומר סנש, ולויטוב מספר: "התפללתי, קיוויתי, חשבתי על הבית, אבל הדבר שנתן לי הכי הרבה כוחות היה, ללא ספק, הידיעה שמאחוריי עומדת מדינה שלמה. לא הטלתי ספק שהיא עושה הכל כדי להחזיר אותי הביתה".

סנש ולויטוב נשבו בתקופה אחרת. לפני רון ארד שלא חזר. לפני הנעדרים שלא שבו. האם גם גלעד שליט מגייס אופטימית שכזו? "אין ספק שהיום", אומר סנש, "בעולם של ידע שנגיש לכולם, ולאחר שכולם מכירים היטב את הסיפור של רון ארד, קשה להם יותר להאמין שהם יחזרו הביתה, יהיה המחיר אשר יהיה. אז הייתי תמים, אבל אם הייתי שבוי היום לא הייתי מרשה לעצמי לקוות יותר מדי".