הרופאים מדברים אל המטופלים מגבוה, לא שומרים על כבודם ומזלזלים בהם. כאחד שהתאשפז לעתים קרובות, הייתי עד ליחס חסר סבלנות, מעליב ומשפיל מצד רופאים. ההרגשה היא שהם מטפלים בנו כדי לצאת ידי חובה ובתקווה לסיים את המשמרת, ולא פעם המשפחות היו צריכות להתחנן כדי לקבל מידע על החולה" (טוקבק של גולש לידיעה על תקיפת ד"ר מריוס גיא מבית החולים קפלן).
"תגידו שהכתובת לא היתה על הקיר? הרי אנו נתקלים יומיום באלימות כזאת או אחרת. בעבודתי בחדרי מיון אין יום שעובר ללא התערבות אנשי הביטחון. עד מתי? למה רופא במדינת ישראל זוכה ליחס גרוע יותר מכל איש מקצוע אחר? הרי אנו לוקחים אחריות על חיי אדם, עוברים דרך הכשרה מאוד קשה וארוכה ונותנים את נשמתינו למטופלים". תתביישו!" (טוקבק של רופא לאותה ידיעה).
למרות המשאבים והמאמצים הרבים שארגוני בריאות משקיעים בשיפור השירות, ולמרות שביעות הרצון הגבוהה שמפגין הציבור מהשירות, יחסי חולה-רופא בישראל עדיין טעונים למדי. מטופלים רבים תופסים את הרופאים כמתנשאים וקצרי רוח שמביטים על המחשב יותר מאשר עליהם, ובמקרים קיצוניים הדברים מידרדרים עד אלימות פיסית כלפי רופאים.
"ברור שהיחס של הרופאים תלוי מאוד באישיות של הרופא וברצון הטוב שלו, אך הרופאים גם עובדים תחת מגבלות מאוד קשות", אומרת עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה.
"לדוגמה", אומרת מרקס, "הזמן שמוקצב לרופא משפחה לטיפול בכל חולה הוא בדרך כלל בין חמש לשמונה דקות - שבהן הוא צריך להכניס נתונים אישיים למחשב, לשאול שאלות, לבדוק, לחכות שהמטופל יתפשט ויתלבש ולהחליט מה הטיפול המתאים. הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת פוגעת בשני הצדדים, כי עם כל הרצון הטוב, קשה להעניק כך שירות איכותי".
"שום דבר לא מצדיק יחס לא נאות"
בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה ב-2007 בקרב רופאים, השיבו יותר משני שלישים מהם (77%) כי הזמן העומד לרשותם לטיפול בחולה אינו מספיק, והם זקוקים ליותר זמן. רק חמישית מהרופאים (20%) השיבו כי הזמן העומד לרשותם מספיק.
ד"ר סימונה נאור, מנהלת המרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי קפלן ברחובות וסגנית יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, אומרת שרוב התלונות שמגיעות אליה נוגעות ליחס לא נאות של רופאים, ולא לבעיות באיכות רפואית.
בדומה למרקס, גם היא סבורה שקשיים אובייקטיובים פוגמים ביחסים בין החולים לרופאים: "צורת העבודה בבתי חולים קשה ביותר: מחסור בתקנים של רופאים יוצר עומס והמתנה ממושכת של חולים, וזה מלחיץ מאוד גם את הרופא, שיודע שמחכים לו עוד 20 מטופלים מחוץ לחדר ועליו להיות מהיר. גם שעות העבודה הרבות והציבור, שנהפך להיות יותר דרשני, חסר סבלנות ואלים - לא הופכים את המשימה לקלה יותר".
אלי דפס, מנכ"ל שירותי בריאות כללית, מודה כי "בחלק מהמקומות זמן הביקור קצר למדי, בעיקר במרפאות צפופות ועמוסות חולים כרוניים. בנוסף, רבע מהביקורים הם דחופים שלא נקבעו מראש, כך שהרופא צריך להתמודד עם עומס מנטלי. זה לא פשוט לטפל בכל פעם בלקוח חדש, להבין את מורכבות הבעיה, לתת לו את התחושה שהוא המטופל היחידי ולהתייחס אליו אישית".
לדבריו, "אנחנו עורכים סדנאות תיאטרון לרופאים עם סיטואציות מקצועיות, מצלמים אותם, ולאחר מכן מקרינים להם את הסרט. הרבה פעמים הרופא נדהם לראות שעל אף שהוא התכוון להיות אמפטי ותקשורתי מול החולה, התחושה הזאת לא עוברת. בסדנאות האלה מלמדים את הרופאים איך להיות קשובים יותר לחולים".
נאור סבורה כי "למרות הקשיים הרבים, שום דבר לא מצדיק יחס לא נאות מצד רופאים. אני חושבת שרופא צריך לפעמים לבלוע את הצפרדע, כי יש לו תפקיד חברתי ואפילו חינוכי: ההתייחסות בגובה העינים, הקשבה, אמפתיה, סובלנות וסבלנות הם הדברים המרכזיים בטיפול. הוא תמיד צריך לזכור שהחולה מגיע אליו במצב של מצוקה, ושכל אמירה שלו היא מעין גזר דין עבורו".