צבעי השלטון: גם אתם תרמתם לאובמה?

רק בחודש נובמבר נדע אם אובמה יכנס לספרי ההיסטוריה כנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, אבל עד אז הוא יכול להסתפק בתואר "אלוף השנוררים". 135 מליון דולר, מתוך 295 מליון המרשרשים שקמפיין אובמה גייס עד היום, הגיעו מתורמים פרטיים, ששלחו סכומים הנמוכים מ-200 דולרים. הסנטור הצעיר, שבהופעותיו הציבוריות מזכיר מאוד כומר הנואם מול קהל מאמינים, מראה יכולות דומות לאלו של הכנסייה גם בשכנוע הקהל לשלוח לו כסף בכל צורה או דרך. אובמה גאה בנתון הזה עד מאוד, והוא ומפלגתו מאמינים כי זו ההוכחה הניצחת לאותנטיות קמפיין סוחף ההמונים, שגורם לאזרחים הקטנים לפתוח את הכיס. כל זאת בניגוד לתרומות של קבוצות אינטרסים, המקוות להשפיע בעזרת כסף גדול על סדר היום של המועמד, בעיקר על זה של מקיין.

הגם שהחלטתו של אובמה לא לקחת תקצוב ציבורי לקמפיין הייתה באוויר כבר זמן רב, רבים התאכזבו שהמועמד שמבטיח ומבטיח שינוי מעדיף להמשיך ולהתבסס על כסף פרטי, במקום כסף ציבורי שמקורותיו ידועים ומפוקחים היטב. בחלק מכלי התקשורת האמריקאים גם רמזו, שהוויתור על מימון ציבורי לא נעשה מסיבות ערכיות, אלא מכיוון שאובמה לא רוצה להתחייב להשתמש ב-85 מיליון הדולר של הציבור, בשעה שהוא יכול לגייס סכומים גבוהים יותר ישירות מהתומכים.

בקרוב יתחיל כל עיתון קטן באוקלהומה או באיידהו לבדוק מי הם אותם אזרחים מודאגים, שקמו בוקר אחד, פתחו את פנקס ההמחאות ושלחו צ'ק לקמפיין הדמוקרטי. במפלגה הרפובליקנית לא ישאירו אבן על אבן בניסיון לגלות אם מאחורי עשרות ומאות המיליונים שגוייסו, לא מצויות קבוצות אינטרסים ובעלי עניין, שנעזרו במיסטר ומיסיס רוג'רס התמימים כדי להלבין חלק מהתרומות.

מטות הבחירות אמנם מחויבים לחשוף כל תרומה, אבל האתגר הגדול יהיה לגלות מי הפנים מאחורי השמות, ומי המושכים בחוטים מאחורי מסע גיוס הכספים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית. כל אחד יודע, שלפעמים מאחורי חוואי תמים למראה או אם חד הורית מוכת דמוקרטיה, עומדים בעצם תאגידי ענק וקבוצות לחץ שופעות מזומנים. אם יצליחו העיתונאים החרוצים, החוקרים הפרטיים וסתם רפובליקנים נלהבים למצוא משהו, יפגע אובמה באופן קשה. אם הנבירה לא תעלה דבר, מאוד יכול להיות שפירמידת הכסף תכריע את הבחירות.

בזמן שהדמוקרטים סופרים את הכסף ואת האחוזים בסקרים (יתרון של 6 אחוז לטובת אובמה), הרפובליקאים מנמנמים. מקיין אמנם ממשיך בעבודת חריש, אך נמנע מלייצר כותרות. אולי זה הניצחון הגורף בפריימריס שהרגיע את הקמפיין של מקיין, ואולי זה הרצון הרפובליקני לעבור את גל ההתלהבות התקשורתי מעצם השגת המועמדות של אובמה.

בזירה התקשורתית נותנים הדמוקרטים את הטון והם שמצליחים לקבוע סדר יום אוהד. בניגוד גמור למאבקי נשיאות קודמים, הרפש עוד לא מושלך ברבים. סנוקרת פה או קטנה לברכיים שם הם כסף קטן, והמועמדים ממשיכים לנקוט נימוס זה בזה. הראשונים שינטשו את מורשתה של חנה בבלי יהיו הרפובליקנים, ולאו דווקא בגלל הפיגור בו נמצא מקיין.

ראשית, מקיין חייב להוכיח שהבחירות האלו אינן רק סביב מועמדותו ההיסטורית של אובמה. בנוסף, אובמה הוא נער פוסטר של הליברל הדמוקרטי המצוי, המפחיד כל תושב ב"חגורת התנ"ך" ובפרברים סתם (בעד הגברת המעורבות הממשלתית בכלכלה, העלאת מיסים, בעד הפלות, תומך בפיקוח על נשק), ומי שאינו מנצל את זה יקבל טלפון זועם מהנהגת המפלגה.

עבור מקיין, זה הזמן לשים את המדליות בצד ולצאת שוב לקרב, אולי האחרון בחייו.