למי יש גדול יותר

גם ממרחק של שבוע, לאחר שהתפזר עשן החזיזים בבוסטון גארדן החדש, קשה להכחיש את העובדה שמדובר כאן ככל הנראה באליפות המרגשת של העשור. הדמעות של קווין גארנט, הגבורה של פול פירס, הקאמבק של ריי אלן מן המתים, השלשה של ג'יימס פוזי, 15 דקות התהילה של ליאון פו, בעשור שנשלט בידי רובודאנקן וילדי הקראטה מטקסס, דומה ששכחנו התרגשות אמיתית מהי, והנה באה בוסטון ומחזירה לנו, לליגה, וכנראה גם לדייויד שטרן הרבה אוויר לריאות.

אבל כדורסל, אפילו באמריקה, הוא בראש ובראשונה ספורט תחרותי ורק אחר כך טלנובלה. בוסטון היא אמנם הכי מרגשת, אבל האם היא הכי טובה? כמו באמריקה, הרי שלא ניתן לסכם עונה כמו שצריך בלי דירוגים מיותרים וסטטיסטיקות חסרות ערך, ולכן, שנייה לפני שכל הזרקורים מופנים למקום אחר, זה הזמן לדרג את האלופות של העשור.

כיצד מדרגים אלופות אתם שואלים? שלושה קריטריונים עיקריים עמדו לפניי בשעת הבחירה: איכות הקבוצה מבחינת כדורסל נטו, איכות היריבות, והתכליתיות שבה רמסה את יריבותיה בדרך אל התואר. ובנימה זו, שנייה לפני שאני חורג ממגבלת המילים שלי, בואו ניגש למלאכה, מהטובה פחות לטובה ביותר.

מיאמי היא האלופה הכי פחות מרשימה של העשור, ולראייה המהירות שבה התפרקה, וחזרה אל תהומות הנשייה מהם הגיחה. גם ממרחק של שנתיים קשה להתייחס לאליפות הזו בתור יותר מאשר חלון הזדמנויות קטן שנפתח בדיוק ברגע ובזמן הנכון, מתובלת בתצוגת ענק של שחקן אחד שידע לקחת את מה שאחרים נתנו.

תצוגת הגמר של דווין ווייד מול דאלאס, עם 35 נקודות למשחק ויכולת בלתי עצירה בקלאץ', היתה בקנה מידה ג'ורדני אמנם, אולם קשה להתעלם מהשיפוט הסופר אוהד שהוא קיבל, כמו גם מן העובדה שיותר מאשר מיאמי לקחה, היתה זו דאלאס שנתנה ואיבדה יתרון 2:0 בסדרת הפסדים שכל אחד מהם צמוד יותר מהשני.

תוסיפו לזה יכולת בינונית מאד לכל אורך העונה ומאזן עלוב בקנה מידה של אלופות, וטיול פלייאוף מזרחי סטנדרטי עד למפגש מול דטרויט הפלופרית של פליפ, שרק שנייה קודם כמעט נבעטה על ידי קליבלנד. עם כל הכבוד לטבעת, הקאמבק מול דאלאס היה הדבר היחיד הבאמת מרשים שמיאמי עשתה, ודאלאס, אם לשפוט על פי מכלול הישגיה, קשוחה בערך כמו משה דץ. ולכן, עם כל הכבוד לאנטואן ווקר, מיאמי תאלץ להסתפק במקום האחרון והבלתי מכובד בעליל.

בניגוד למיאמי, סן אנטוניו מודל 2007 היתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה באותה עונה, וללא ספק המניה הבטוחה ביותר, אלא שלמזלה (או לרוע מזלה, תלוי עד כמה הרשימה הזאת חשובה להם), היא הצליחה לחמוק בזה אחר זה מכל אחד מהמבחנים שעמדו מולה.

דאלאס, (אחרי עונה של 17:65, להזכירכם) נבעטה ברגלי גולדן סטייט בסנסציה הגדולה אי פעם; דטרויט, אולי היריבה היחידה שהיה למזרח להציע, הושפלה על ידי קליבלנד חסרת הסיכוי והיומרות; וכמובן פיניקס, שבאדיבותם של פקידי הליגה סולקה אף היא מהדרך בהשעיות המפורסמות ובשריקות מביכות (טים דונהי שפט במשחק מספר 3, אהמ אהמ).

אז באמת כל הכבוד על האליפות, אבל כשהיריבה המרשימה ביותר שהדחת בדרך לאליפות זו יוטה, אני חושש שלא אקפוץ מהכיסא בהתרגשות הפעם. עמכם הסליחה.

בניגוד לספרס שכולנו מכירים ושונאים, סן אנטוניו מודל 2003 היתה קבוצה של איש אחד. אמרתי איש? התכוונתי לרובוט, סופר רובוט, מלך מלכי הרובוטים, שלא הסתפק בתואר MVP (בו זכה גם בעונת 2002), אלא שידרג עצמו בפלייאוף והעמיד ממוצעים של 25 נקודות, 15 ריבאונדים ו-3 חסימות, כולל 28 נקודות ו-12 ריבאונדים למשחק מול הלייקרס ושאקיל.

הוא היה אחראי כמעט בלעדית לפירוק השושלת שהילכה אימים על הליגה בתחילת העשור, ועשה זאת כשהצוות שלו מונה את טוני פארקר בעונת סופמור, דייויד רובינסון שכבר היה כל כך זקן שהיה מגיע למשחקים על קלנועית, סטיבן ג'קסון שבאותם ימים היה הרבה יותר משוגע והרבה פחות שחקן כדורסל, ומאליק רוז, שמשלים הכנסה בחלוקת בקבוקי מים בגארדן.

אלא שממש כמו ב-2007, גם הפעם התגייסה אלילת המזל לעזרתם של הספרס. הלייקרס, למרות שלוש האליפויות, הגיעו לאחר עונה רווית סכסוכים שהסתיימה במקום החמישי. סקרמנטו, שהיתה הקבוצה הטובה בליגה, עפה לאחר שאיבדה את כריס וובר בסדרה מול דאלאס, שמצידה איבדה את דירק נוביצקי בסדרה מול הספרס, מה שלא הפריע לה למשוך אותה לשישה משחקים, כשבהרכב מככבים ריף לפרנץ ושון ברדלי, ובמשחק ההכרעה סטיב קר הישיש. עם טונות המזל והמאמץ, אפילו סופר טימי, שדפק הופעה אדירה בקנה מידה היסטורי, לא יציל את הספרס 2003 ממקומה בדירוג.

הדרך הטובה ביותר לקלוט את גדולתה של בוסטון 2008 היא באמצעות הסטטיסטיקה האישית, יותר נכון האין-סטטיסטיקה האישית. 20 נקודות למשחק היו לגארנט, הקלעי המוביל של הסלטיקס במהלך הפלייאוף – המספר הנמוך ביותר עבור קלעי מוביל של קבוצה בפלייאוף בעשור כולו.

ולמרות זאת, גרפה בוסטון את תואר האליפות בסיומת נהדרת מול יריבה מהרמה הגבוהה ביותר, שהצליחה לנער מעליה את הקונפרנס האיכותי ביותר שידעה הליגה מזה עשרות שנים. עם זאת, קל לשכוח שתחילתו של הפלייאוף היה למעשה רצף מביך של כשלונות במשחקי חוץ, ששיאו בכמעט הדחה מול נגריית לברון ובניו.

אז נכון, ההגנה היתה אולי הטובה ביותר בכל העשור, וכמה רגעים, כמו משחקים 4 ו-6 מול הלייקרס ומשחק 6 מול דטרויט, וכמובן גם משחק 7 מול קליבלנד, ייכנסו לפנתיאון, אולם בסופו של דבר בוסטון רחוקה מלהיות אלופה מוחצת ומשכנעת כמו אלו שממוקמות ברשימה מעליה.

האליפות של שנת 2005 תיזכר בתור השנה שבה הצטרף מאנו ג'ינובילי באופן רשמי כחבר בטריו הטקסני וברשימת הכוכבים הבכירים של הליגה, כשבבת אחת הפך משחקן רוטציה ממוצע לכוכב של ממש עם ממוצעי פלייאוף של 21, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים.

יחד עם השיפור העקבי ביכולתו של פארקר, והיציבות הבלתי נתפסת של דאנקן, היו הספרס מודל 2005 לקבוצה שכולנו למדנו לשנוא וממנה למדנו לפחד באותה המידה. ברחובות סן אנטוניו הסתובבו האזרחים עם קסדות ומגיני ביצים מחשש שיתקלו בברוס בואן, ובבתים הנעולים לחשו אמהות לילדיהן שיאכלו את כל הסלט או שיבוא אוברטו.

אלא שגם הפעם, כמה מפתיע, נהנתה סן אנטוניו מליגה חלשה עד אימה, שהיתה קטנה עליה ב-10 מידות, למעט דטרויט. 2005 היתה שנת מעבר במערב – הלייקרס ומיניסוטה נשארו מחוץ לפלייאוף, סקרמנטו ודאלאס היו מפורקות, והקבוצה השלישית בחוזקה במערב היתה סיאטל, ששיחקה בהרכב דומה לזה שהוביל אותה ללוטרי שנה קודם לכן.

הגמר מול האלופה מדטרויט היה למעשה המבחן היחיד של הספרס, והם צלחו אותו בשבעה משחקים רוויי מכות ומעוטי נקודות, וכמובן, בעזרת שלשה מנצחת של רוברט הורי במשחק מספר 5. לעולם לא נדע האם הקבוצה הזו היתה מסוגלת להתמודד עם הלייקרס של 2001-2002, אבל בניגוד לקבוצות הקודמות שהוזכרו כאן, זו בהחלט אפשרות.

קשה לקבוע אם דטרויט 2004 היתה טובה מהספרס 2005, אולם הקבוצה הזו כל כך מלאת זכויות, עד שלא יכולתי שלא להכריע את הכף לטובתה. ערב הפלייאוף נראה המזרח כמו גרסה חיוורת של המזרח שיש היום (שזה אומר איכותי בערך כמו מופע קאברים לשירי קדם אירווזיון), והמערב, לעומת זאת, היה מפלצתי מתמיד.

פז'ה סטויאקוביץ' נתן יכולת MVP והוביל את סקרמנטו לעונה גדולה נוספת, מיניסוטה כבשה את ראשות המערב עם טריו מפלצתי משלה, הלייקרס חזרו לאיתנם, דאלאס היתה גם היא בתמונה, וזה מבלי שהזכרנו את האלופה מסן אנטוניו.

דטרויט עלתה לגמר, ואמורה הייתה לשמש לא יותר מאשר שטיח עבור האימפריה המתקמבקת מלוס אנג'לס. החמישייה המאוזנת של צ'ונסי בילאפס, ריפ המילטון, טיישון פרינס, ראשיד וואלאס ובן וואלאס, סיפקה את הסחורה בשני צידי המגרש. את ההבדל עשה וואלאס, שהעמיד בפלייאוף ממוצעים של 10, 14 ריבאונדים ו-2.5 חסימות, אבל חשוב מכך - הוא הצליח לעצור את שאקיל אוניל ולהשאיר אותו על ממוצעים של 26 ו-10. זה אולי נשמע לכם הרבה, אבל בימים ההם זה היה חתיכת הישג.

ההבדל המהותי בין הלייקרס של 2002 ל-2001 הוא בעובדה קטנה שלא ממש קשורה אליהם: ב-2002 הלייקרס לא היו הקבוצה הטובה בליגה - הכבוד הזה היה שמור לסקרמנטו קינגס.

לאחר סדרת מפגשים נוצצים במהלך העונה הסדירה חיכתה הליגה כולה למפגש ביניהן בגמר הפלייאוף, והלייקרס לא הראו נכונות לוותר על התענוג. לאחר שטיטאו את פורטלנד פגשו שאקובי את הספרס ואת דאנקן, ה-MVP המכהן. בקרב בין שני הענקים ניצח דאנקן בגדול עם ממוצעים של 29, 17 ומשחק אחרון פנומנלי של 34 ו-25, מה שלא מנע הפסד מביך של 4:1.

על הסדרה מול סקרמנטו נאמר כבר הכל, אבל רק נזכיר שמדובר, ללא ספק, בסדרה הגדולה של העשור כולו, ובאחת משערוריות השיפוט הגדולות שלו. למרות הכל, הלייקרס 2002 היו חתיכת קבוצה אדירה, והגמר מול ניו ג'רזי היתה חתיכת סדרה מיותרת.

סוויפ, סוויפ, סוויפ, כמעט סוויפ. על הפלייאוף החד צדדי בהיסטוריה חתומה אחת מקבוצות הפאר בכל הזמנים, כששאקיל נותן תצוגות דומיננטיות חסרות תקדים שמשנות את פני המשחק עם פלייאוף של 30 ו-15 כדורים חוזרים, וקובי לא רחוק מאחוריו עם 29 נקודות, 7 ו-6 אסיסטים, פלוס התעלויות בלתי נשכחות מול הספרס והקינגס (35 ו-33 בהתאמה). גם כמה סלי נצחון, במיוחד זכור זה מול הספרס במשחק הראשון, בנו לו את תדמית הווינר שהעולם כל כך מנסה להתנער ממנה כיום.

ההגרלה של הלייקרס לא יכולה היתה להיות קשה יותר, עם הבלייזרס, הספרס, והקינגס, שלוש הקבוצות החזקות ביותר במערב. אלן אייברסון עוד הצליח לגנוב משחק כשהלייקרס היו עסוקים בלנמנם, אני בטוח שהוא התחרט על זה מהר מאוד.