בישראל נושא השבויים והנעדרים הוא אחד הראשונים במעלה בסדר העדיפויות של התקשורת בפרט והציבור בכלל. המו"מ להחזרתם של גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב פותח בימים האחרונים את מהדורות החדשות, מכתבים פתוחים של בני המשפחה מפורסמים בתקשורת, ראשי הממשלות נפגשים עמם ומתחייבים בפניהם "להשיב את הבנים הביתה", ועצם חטיפתם מהווה קאזוס בלי, עילה למלחמה, כפי שראינו במקרה של מלחמת לבנון השנייה.
אצל בעלת בריתנו הגדולה, ארה"ב, הגישה לאותו נושא שונה בתכלית. הדיון חסר את המימד האישי שקיים בישראל, ולעיתים קרובות גם את תחושת הדחיפות. אמריקאים שמוחזקים על ידי האויב שוחררו רק לאחר שהסכסוך בין ארה"ב והמדינה השובה מסתיים, או לחילופין כאשר הושג הסכם מקיף שכלל, בין היתר, חילופי שבויים.
ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני לנשיאות, מגלם בצורה הטובה ביותר את ההבדל בגישה לשבויים בין שתי המדינות. לפני 35 שנים שוחרר מקיין ממחנה של שבויי מלחמה בווייטנאם, שם בילה חמש שנים וחצי, מבלי שנעשה מאמץ משמעותי וגורף להצילו מידי חוטפיו, שעינו אותו לאורך כל תקופתו בשבי. לכן נותר רק לתהות אם יש מקום לאמוציונליות הישראלית ביחס לשבויים, שגורמת למדינה שלמה לעסוק בגורלם של חיילים בודדים.
מלחמת קוריאה (1950-1953)
חמש שנים בלבד לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, פרצה מלחמה גדולה נוספת, לאחר שכוחות צפון קוריאה פלשו ב-1950 לדרום קוריאה, בניסיון לאחד את חצי האי תחת שלטון קומוניסטי. ארה"ב מיהרה להתערב לטובת הדרום הפרו מערבי, בעוד הצפון נהנה מתמיכתה של ברה"מ, ומאוחר יותר סין.
אלפים רבים של חיילים אמריקאים נפלו בשבי במהלך המלחמה, וההערכות בנוגע למספר המתים בשבי נע בין 2,500 ל-5,000. סיבות המוות נעו בין מחלות, פצעים שלא טופלו כראוי, דרך קור קשה, ועד עינויים, הרעבה ועבודות פרך. במקרים מסוימים נלקחו חיילים אמריקאים למחנות סינים, שם נשטף מוחם ונשברה רוחם, ורבים מהם "בחרו" לאחר מכן להישאר לחיות בסין הקומוניסטית.
המו"מ על החלפות השבויים החל ב-1951, ובסופו של דבר נכלל במסגרת הסכם הפסקת האש של 1953, שהותיר את קוריאה מחולקת עד היום בין צפון לדרום. כ-4,000 שבויים חזרו הביתה בתום המלחמה, כאשר במהלכה לא נעשה מאמץ מיוחד להביא לשחרורם.
מלחמת וייטנאם (1959-1975)
בדומה למלחמת קוריאה, גם וייטנאם הפכה לזירת התגוששות בין ברה"מ וארה"ב. הצבא האמריקאי החל לטפטף למדינה המזרח אסייתית בקצב מהר יותר ככל שנקפו השנים, ובסופו של דבר שלושה מיליון חיילי ארה"ב השתתפו במלחמה.
לפי נתוני הקונגרס האמריקאי, במהלך מלחמת וייטנאם נפלו 725 חיילים בשבי (Prisoners of War, או POWs), בעוד שאלפים אחרים הוגדרו כנעדרים (Missing in Action, או MIA). בפועל, איש אינו יודע מי מהנעדרים מצא את מותו, או לחילופין נפל בשבי.
במהלך המלחמה העקובה מדם, ב-1967, נפל בשבי ג'ון מקיין, לאחר שמטוסו הופל. כמו השבויים האחרים, גם מקיין הוחזק בתנאים קשים בלב הג'ונגלים הטרופים, הוכה, הושפל ועונה קשות. לאחר שגילה הצבא הקומוניסטי, הווייטקונג, כי אביו של מקיין הינו אדמירל בכיר, הם שלחו אותו לטיפול בבית חולים, החלטה שהצילה את חייו, ואף ביקשו לשחררו ב-1968. מטרותיהם היו תעמולתיות: להצטייר בעיני העולם כרחומים, ולשבור את רוחם של השבויים האחרים, שעשויים היו לראות את "נסיך הכתר", כפי שכינו את מקיין שוביו, חוזר הביתה לפניהם.
אולם מקיין נותר נאמן לקוד ההתנהגות של צבא ארה"ב, ולעקרון "ראשון בפנים, ראשון בחוץ", וסירב לעזוב לפני שאלו שנשבו לפניו שוחררו. החלטה זו עלתה לו בעינויים רבים ובחמש שנים נוספות בשבי. רק לאחר שנחתם הסכם השלום, ב-27 בינואר 1973 החלו להשתחרר שבויי המלחמה בטיפין טיפין, ומקיין שב הביתה במרץ 1973. גורלם של כ-2,000 חיילים אינו ידוע עד היום, ויש שמאמינים כי נותרו מאחור במחנות של הווייטקונג, עובדה שארה"ב לא השכילה לאשר או להפריך.
בני הערובה באירן (1979-1981)
בזמן המהפכה החומייניסטית באירן, בנובמבר 1979, השתלטו סטודנטים אירנים על שגרירות ארה"ב במדינה, ולקחו 65 עובדי שגרירות ודיפלומטים בני ערובה. 13 נשים ואפרו אמריקאים שוחררו במהירות, כמחווה ל"מיעוטי העולם" ו"למקום המיוחד של נשים באיסלאם", 52 הנותרים הוחזקו 444 ימים.
חומייני ותומכיו זעמו על התמיכה האמריקאית בשאה האירני. בהפיכה ב-1953 הודח ראש הממשלה האירני הנבחר, שהלאים את אוצרות הנפט של המדינה, והוחלף בשליט פרו מערבי, שנתן קדימות לאינטרסים הכלכליים של תאגידים אמריקאים ובריטים.
מלבד מבצע כושל במיוחד באפריל 1980, במהלכו נהרגו שמונה חיילים אמריקאים, לא היה כל ניסיון משמעותי לשחרר את בני הערובה באמצעים לא דיפלומטיים, ועד היום מעריכים רבים כי הנשיא דאז ג'ימי קרטר הובס בבחירות ב-1980 בגלל טיפולו הכושל בפרשה. קרטר סבל מלחץ כבד מבית, שנבע מהתחושה בארה"ב שקיים הבדל ברור בין שבויי מלחמה לבין בני ערובה אזרחים.
רק בינואר 1981 נחתמו "הסכמי אלג'יר" בין ארה"ב ואירן, במסגרתם התחייבה אמריקה להפסיק את התערבותה בענייניה הפנימיים של אירן ולהפשיר נכסים אירנים. כך, שש דקות בלבד לאחר השבעתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, שוחררו בני הערובה. תיאוריות קונספירציה עיקשות טוענות כי אנשיו של רייגן חתמו על העסקה עוד לפני כניסתם לתפקיד לאומי רשמי, על מנת לעכב את השחרור עד לאחר כניסתו של השחקן ההוליוודי לשעבר לבית הלבן. מספר חודשים מאוחר יותר נחתמה עסקת נשק גדולה בין המדינות, כדי לחמש את אירן במלחמתה בעירק.
השבויים בעירק (2003)
מספר קטן של חיילים נפלו בשבי במהלך המלחמה בעירק, וכולם שוחררו על ידי הצבא. הסיפור הבולט ביותר שייך לג'סיקה לינץ', שאיבדה את הכרתה במהלך קרב. צבא ארה"ב והפנטגון הציגו את הסיפור כמבצע שחרור נועז, במטרה לשפר את יחסי הציבור של המלחמה, והתקשורת בלעה את הפתיון.
לינץ' שבה הביתה כגיבורה, אולם מאוחר יותר גילתה כי בניגוד לטענות הצבא, לא הספיקה לירות בנשק שלה ואיבדה את הכרתה כשרכבה הותקף. היא הוחזקה בבית חולים אזרחי, אליו פרצו בכוח חיילים אמריקאים, איימו על הרופאים ויצאו את המקום, לא לפני שירו על אחת הדלתות. סיפור הפריצה של האמריקאים היה מושא ללעג ברחבי העולם, כשהתברר שלא נתקלו בשום התנגדות, וניסו לשוות למבצע אופי הירואי לצרכים תעמולתיים.
בשורה התחתונה, מלבד במקרה בני הערובה האזרחים, לא התקיים אף מבצע שנועד לשחרר אמריקאים שהוחזקו על ידי כוחות אויב, וכל עסקאות חילופי השבויים שכן נרקמו יצאו אל הפועל רק לאחר שהאש שככה. מעולם לא שקלה ארה"ב לשחרר חשוד בטרור בעבור מי מחייליה שנתפס בקרב, בטח ובטח שלא בעבור חלקי גופות של חיילים. בישראל, לטוב ולרע, מתקיים דיון ציבורי אינסופי בנושא, וראשי המדינה נאלצים לקבל החלטות בנושאים מדיניים ובטחוניים בחשיבות עליונה תוך כדי התחשבות בחיילים בודדים, שנפלו או נשבו במהלך הפעילות המבצעית שלהם, שמטרתה, כידוע, לשמור על חיי אזרחי המדינה.