כבר שמונה שנים שיישובי עוטף עזה מופגזים ללא הרף. נוהל צבע אדום, הריסות, התקפי חרדה, ביקור נציגי מס רכוש, התקנת תריסים חדשים וגם דם הפכו כבר לחלק מההוויה, שאיננה אפיזודה אלא שגרה המעצבת את אישיות המבוגרים החיים באזור, ובעיקר כמובן - הילדים.
ימים יגידו איזה חותם יותירו השנים הללו על ילדי עוטף עזה. יולי תמיר פתחה את שבוע סיורי הסברת הרפורמה בחינוך ביישובים המופגזים. "זו לא החלטה מקרית", הכריזה, "על אף ולמרות הכל יש כאן מערכת חינוך נפלאה, וזו לא סיסמה". במפתיע, הדברים הללו הם קונצנזוס באזור, שמצליח איך שהוא לתפקד במציאות ביטחונית, דמורגפית וכלכלית בלתי נסבלת.
בבית משפחתה של לריסה אברמוב, בת 10 משדרות, נפל לפני שלושה חודשים קסאם. "אני חולמת על שריפות וצעקות" מספרת לריסה, "אני גרה עם אחותי הקטנה, סבא, וסבתא שלי, כי ההורים שלי עובדים קשה, אבל סבא הוא כבר לא אותו דבר אחרי הקסאם".
זהו לא סיפור נדיר. הילדים בחצר בית הספר היסודי גיל-רבין בשדרות משחקים בכדור, צועקים, צוחקים, אלא שהמטען שהם סוחבים על הגב כבד משל רוב ילדי ישראל. "אני לא יודעת למה שרת החינוך נמצאת כאן", כך לריסה, "אבל אני אוהבת את בית הספר. רצינו לעבור דירה לאשקלון, אבל אז אהיה רחוקה מבית הספר שלי ואני לא רוצה לעזוב".
בית ספר גיל-רבין נכנס למעגל הרפורמה בחינוך בשנה שעברה. בשל מחסור במבנים מוגנים אוחדו שני בתי ספר, "רבין" וגיל" והתבצעה הוספה ניכרת של שעות פרטניות לתמידים. "בעבר העיר שלנו התרוקנה בעתות חירום", מספרת מרים ששי, מנהלת מחלקת החינוך בעיריית שדרות, "אבל אני חייבת לומר שהתחילו להשקיע בנו, והיום אנחנו נמצאים בעולם אחר ממה שהיה".
החוק היבש מול המציאות ההזויה
מחלקת החינוך בשדרות מדווחת על 76% אחוזי הצלחה בבחינות הבגרות, מעל לממוצע הארצי. ששי אומרת בגאווה ש"לקחנו על עצמנו את האחריות לספק לדור הזה, שגדל במציאות ביטחונית הזויה, את כל הכלים לחיים מאושרים". אבל יש כאלה במערכת החינוך המקומית שעדיין מחכים לנפלאות הרפורמה המובטחת.
בית ספר התיכון בשער הנגב, למשל. הוא נחשב למוסד לימודי טוב, אבל תלמידיו הועברו לפני כשנה ללמוד בקיבוץ רוחמה בכדי לאפשר לו - בהוראת בג"ץ - להיבנות מחדש באופן ממוגן ובתקציב גדול. השבוע נלקחו בכירי משרד החינוך בראשות השרה לסיור באתר הבנייה הפדגוגי. ניכר במנהל, אהר'לה רוטשטיין, כי הוא נרגש. "בחינוך, אם אתה מפסיק לחלום - אתה דועך", הוא אומר למול המבנה המתרומם, "בתור אזרחים אנחנו מרגישים שמישהו זרק אותנו בסיבוב, ואנחנו לא מתביישים לבקש כסף מהמדינה. בהתחלה אמרו לי במשרד החינוך לקצץ במורים, אבל איך אני יכול מבחינה ערכית? מצד אחד אני לא יכול לפטר מורים ותיקים כי הם מעוגנים באיגודים, ומאידך אף אחד לא מקצה לי תקנים נוספים למורים חדשים, כי מספר הלמידים יורד".
מכורח הנסיבות, האוכלוסייה ביישובי האזור הולכת ומידלדלת. מספר תלמידים יורד מתורגם במהירות לחוקיו היבשים של משרד החינוך: פחות כיתות לימוד, פחות תקנים למורים, הפחתת מספר מגמות הלימוד, סגירה של כיתות החינוך המיוחד וכהנה.
מערכת החינוך באזור הדרום מתוקצבת מעל לממוצע, ועדיין, "אם התקצוב יישאר כמו שהוא", רוטשטיין מסביר, "לפני פתיחת השנה הבאה אצטרך לחשוב איזו מגמה אני סוגר בבית הספר. אולי פיזיקה? אולי תקשורת? איך אני יכול לעשות דבר כזה? אני צריך לחתוך בבשר החי."
אנשי החינוך בעוטף עזה נואשו מלחכות לבשורה מדינית, ועכשיו הם מצפים לפחות לשינוי בתחום עליו הם מופקדים. "במקום בו יש קושי צומח גם היופי", הם חוזרים ואומרים בתקווה, מייחלים לכך שביקור צמרת המשרד הוא לא עוד אשליה לרגיעה. ובינתיים, כמו שאומרת מנהלת בית הספר "גיל-רבין", אתי עזרן: " לפחות הגעתם לכאן לבקר אותנו לא בגלל המצב הביטחוני, אלא מסיבה שמעוררת תקווה".