בנסון עושה קולות

בשיר "התחנה הבאה" נזכרתי שמדובר באותו יובל בנאי. אותם החרוזים, השפה והמהלכים, שהפעם, בסיבוב הנוכחי, טעונים בכעס. הכעס הבלתי נמנע, שהרוב נמנע ממנו. זה לא שיש פה התקוממות או משהו כזה, רק ביטוי של תחושה. הרגשה של הדבר הזה שמתנקז מחוסר האונים, נקרא לו זעם, שיש לו דרך בדוקה להתפרקות. בשתי מילים: רוקנרול.

כל מה שנכתב למעלה הוא חצי נכון. זאת האווירה של "נשאר במקום", האלבום החדש של יובל בנאי, אלבום "החזרה לרוק" של יובל בנאי, זה מה שהוא משדר לך. אבל האמת היא שלעומקו, לאורך השירים, האלבום כלל אינו קשוח. מתוך עשרה שירים, חצי בערך הם מאלה שאפשר לסווג כרוק לא שקט, ומתוכם רק שניים - "נשאר במקום" ו"התחנה הבאה" - ממש מגדירים את תחושת הזעם ההיא. ואולם ההתרסה שבשיר כמו "התחנה הבאה" כל כך פוגעת, עד שהאפרוריות הזו מוצאת את עצמה מסוככת מעל כל הדיסק.

אני חושב שכל שיר מתוך האלבומים האחרונים של משינה, אם היה יוצא היום לראשונה, היה כובש את הרדיו. ככה נראה לי. אולי אני טועה. אין פה כוונה לבכות את חסרונה של הלהקה ההיא, ממש לא. הכוונה היא לתהות מה נשתנה מאז, מה בדיוק קרה כאן. באלבומים האחרונים של משינה בנאי היה הדומיננטי בחבורה, מבחינת הכתיבה ומבחינת ההלחנה. אחר כך המשיך לבד, וזהו האלבום השלישי שלו ככה.

והנה יש פה כמעט איחוד. בהרכב המצוין שבחר לעצמו בנאי נמצאים נושי פז (גיטרות ולחן משותף של כמעט כל השירים), ג'נגו (תנחשו) והחבר הוותיק איגי דיין (תופים). אבנר חודורוב לא מוזכר כחבר בהרכב הרשמי אבל הוא מנגן קלידים בכל השירים. שלומי ברכה מצטרף לשיר אחד ("זמן ללכת". גם אהוד בנאי נוכח), ומייקל בנסון עושות קולות באחר ("מת מת"). הנה, כולם באו.

"אבל אני ברבור/ לבן עם לב שבור/ לבד מחוץ ללהקה", שר בנאי ב"ברבור", שיר התבוננות על יחסים, ומתכוון למשהו אחר. בכלל, בצדו המילולי של העניין עומדות שורות בנאי קלאסיות ("זמן ללכת כבר לא נהיה אותו דבר/ זמן ללכת נתחבק הלילה קר"), שעושות מאוד נחמד. לדעתי יותר מהלחנים המשותפים של פז ובנאי, מצטיין האלבום הזה בעיבודים. זאת מעלתו הגדולה, וזו גם הסיבה הטובה ביותר להניח עליו את הטלפיים. הבחירה של בנאי באיגיג'נגונושי היתה ממש נכונה.

הביצוע האנרגטי ל"פתחי לי את הדלת" של אחרית הימים מתפקד כבונוס אמיתי לאלבום, כאשר הליהוק של יורם חזן לדואט הוא מושלם. "איננה" הוא שיר געגוע נפלא, כזה שגורם לשמוח על כך שהשנים יעברו ובנאי ימשיך להוציא אלבומים. "Full Moon Party" קצת נסחף לכיוון הפחי-שואו (לראייה, חודורוב מיד כיוון את האפקט על הסינתי). את האלבום מסיים בנאי (זהירות, ספוילר) בצעקת "I Love You! I Need You!". אותי זה השאיר עם תקווה שבאלבום הבא יהיה בנאי אפילו קצת פחות מיושב, ויביא קצת יותר מהצעקות האלה.