הצבוע כבר לא צוחק

למרות המוניטין הגרועים שיצא לצבועים, יודגש כאן כי תרומתם לסביבה שקולה אולי רק לזו של המשרד לאיכות הסביבה. הצבוע, אוכל הפגרים המצחקק וגדול טורפי ישראל, מנקה את השטח מנבלות, ותוך כדי כך גם חוסך מאיתנו מפגעי ריח חמורים. כמה חבל שהוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה.

ישראל היא גבול תפוצתו הצפון מערבי. הוא נמצא בכל הארץ, למעט תחומי יישוב רצוף וצפוף – מה שמוציא את מישור החוף ממפת התפוצה. בסוף המאה ה-19 היה הצבוע "שכיח בכל חלקי הארץ ואדיש להבדלי הנוף", לטענת הספרות המקצועית. בשנות ה-30 הלך הצבוע ונעלם מאזורים מיושבים. בשנות ה-70 עדיין היה הצבוע המחוספס נפוץ בכל ישראל, להוציא אזורים צפופי אוכלוסיה. כיום מעריכים שלא נותרו ממנו אלא כ-200 פרטים בלבד.

ככל הנראה, הצבוע הוא אחד הקורבנות הבולטים של היישות הציונית. מאז נפוצו הערים ומקומות היישוב בארץ, הצטמצמו שטחי המחיה שלו בהתמדה. בניגוד לחיות אחרות הנמצאות בסכנת הכחדה, הצבוע אינו קורבן ציד בלתי חוקי, אלא קורבן של הרעה בתנאי חייו תודות להתפשטות האדם. הוא קורבן של הרעלות מכיוון שהוא אוכל את נבלות החיות המורעלות, קורבן של דריסות בגלגלי כלי רכב, ושל הפחתת המזון הזמין הן בעקבות היעלמותן ההדרגתית של חיות הבר מנוף הארץ, והן בשל סניטציה של פגרים.

הצבוע פעיל בשעות החשיכה – וזו כנראה סיבה נוספת לכך ששמו יצא לשימצה. ביום הוא נח במערות טבעיות ובמכרות נטושים. הוא מעדיף נוף סלעי בו ניתן לאתר מערות מסתור והמלטה רבות. את הפרטים הבודדים שנותרו ממנו ניתן למצוא בעיקר בדרום הארץ, במדבר יהודה, בערבה ובנגב, ליד מזבלות ופגרים.

הצבוע ניכר בפסים השחורים האלכסוניים בצדי גופו. צורתם שונה בכל צד, ולכל צבוע צורת הפסים שלו, המהווה מעין טביעת אצבע יחודית. רגליו הקדמיות גבוהות וגדולות מהאחוריות. ההבדל בין זכר ונקבה קשה יותר לזיהוי מאצל מרבית היונקים, מאחר ששק האשכים "קטן ושחור", כפי שמציינת הספרות המקצועית, ומשום כך "כמעט שאינו נראה מאחור". הריון הצבועה נמשך 90 יום, וההמלטות נערכות בכל חודשי השנה, ובעיקר בחורף ובאביב. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה ואילו הנקבות בגיל שנתיים.

מבנה הלסת, השרירים והשיניים של הצבועים מותאם לפיצוח עצמות גדולות. מלבד הנבלות החביבות עליו כל כך, נוהג הצבוע לטרוף גם בעלי חיים איטיים, כאלה שאינם מחייבים רדיפה מהירה, כמו צבים, חגלות, גורי דרבנים, כלבים ושועלים. הוא מקנח בפירות ושיירי מזון במזבלות.

(הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל" בעריכת עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי, שייצא בקרוב בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע).