החומר שממנו עשוי השקט

יותר ויותר אנשים בעולם המערבי מגלים את כוחו העצום של השקט החכם והמרפא, שהגיע אלינו מתרבויות המזרח הרחוק. ככל שהרעש החיצוני גובר, כך גדל הצורך שלנו בשקט פנימי ובשלווה. כולנו זקוקים לשקט על מנת להתעצם ולתפקד בצורה יעילה, עם העולם הפנימי והעולם החיצוני שלנו, אך לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להתחבר אליו ולא תמיד מסוגלים לעשות את זה.

העולם המערבי הוא עולם של "רעש", של הסחות דעת ושל התעסקות באלפי פרטים. כשאנחנו מתעוררים בבוקר, מיד אנחנו מדליקים את הרדיו או את הטלוויזיה. טקסי הבוקר שלנו מלווים בתקשורת מיידית עם הסביבה - זהו המיינד שלנו שזקוק לגירויים, לשעשוע ולבידור תמידיים. בדרכנו לעבודה אנחנו מאזינים לרדיו, בעבודה רובנו נמצאים מול המחשב במשך כל היום, בדרך חזרה הביתה מהעבודה אנחנו מפעילים את הרדיו ואפילו בבית, אחרי יום גדוש, אנחנו מוצאים את עצמנו מול הטלוויזיה. בסיכומו של יום, התוצאה היא שלרגע אחד איננו מניחים למיינד שלנו להתכנס פנימה אל תוך השקט, להירגע ולהיטען מחדש.

אנחנו לכודים לחלוטין בתרבות הרעש. לפעמים נדמה שהמיינד שלנו מופצץ במידע ובמסרים. איש פרסום מאוסטרליה חישב, שהאדם הממוצע במדינה כמו קנדה או אוסטרליה, מקבל 15,000 הודעות פרסומת במהלך שבוע אחד באמצעות הרדיו, הטלוויזיה או לוחות המודעות. מדובר בהפגזה רועשת של הנשמה והמיינד שלנו.

הרעש החיצוני סביבנו הוא חזק, אולם הרעש הפנימי חזק עוד יותר. זהו הרעש של מיינד טרוד. בפסיכולוגיה מדברים על דיבור עצמי. אנחנו מדברים אל עצמנו בתוך הראש שלנו. אבל, איזו איכות יש לשיחות האלו? הרי אנחנו מלקים את עצמנו ללא הרף. לעתים קרובות אנחנו מתווכחים עם אחרים בתוך המיינד שלנו, ממיינים את הפחדים שלנו ומסווגים את חוסר הביטחון שלנו. הרעש הזה מטריף עלינו את דעתנו. אנחנו משתוקקים לשקט, אך בו זמנית יש לנו פחד מפניו.

יש מטרה להסחות הדעת וההתעסקות הזו: הם יוצרים מצב של הכחשה והימנעות, שבו איננו מתבוננים עמוק מספיק אל תוך עצמנו כדי לראות מה באמת מתחולל בפנים. אנחנו משתוקקים לשלווה פנימית, אבל ממשיכים לפחד בעת הצלילה פנימה כדי להתבונן במה שבאמת מתרחש. לכן, אנחנו סוגרים שוב את הדלת, פשוט משום שאיננו יודעים כיצד לנווט בתוך הטריטוריה הפנימית הזו.

אחד המיתוסים הגדולים של העולם המודרני הוא מיתוס "חוץ-פנים", שלפיו כל דבר חשוב בחיים נמצא אי שם בחוץ. נקודת המוצא שלנו בחיים מתייחסת למערכות היחסים, העבודה, המעמד, העושר וההופעה שלנו. זוהי נקודת המוצא השלמה שלנו לגבי מי אנחנו. כולנו שקועים במיתוס זה. כשאנחנו יושבים במדיטציה ומתכוונים להיכנס לתוך השקט, המיינד שלנו נודד החוצה בתוך שנייה, משום שכך הוא חונך. אנחנו מאמינים שכל צרכינו יימצאו בחוץ ולכן אנחנו מסתכלים החוצה כדי לנסות לענות על צרכינו הפנימיים.

דרך המדיטציה, הדרך של השקט, מלמדת גישה של "פנים-חוץ". נקודת הקשר הראשונה שלנו היא העצמי הפנימי, תוך בדיקה של מי אנחנו באמת. כשאנחנו במצב של ידיעה עצמית, עולה באופן אוטומטי איכות של שקט המתחילה לגדול בתוכנו.

אנחנו כל כך מכורים לגישת ה"חוץ-פנים", שלוקח לנו זמן רב ללמד את עצמנו באמת להסתכל פנימה על מנת למלא את צרכינו. מדובר בתהליך ארוך טווח. הצעד הראשון לשקט הוא ההבנה שכל הצרכים והמשאבים שלנו נמצאים בתוכנו. כאשר אנחנו נכנסים לשקט, רעש העולם מתחיל להתעמעם ורעש המיינד נרגע. גם לרעש העבר שלנו יש פחות השפעה עלינו.

בתוך השקט הזה, הרחק מצרכי האגו, אנחנו יכול להניח לכל הציפיות. מתוך השקט אנחנו משתחררים מלחצים. שוב איננו צריכים להיענות ללחץ להיות משהו, להרשים אנשים או לזכות בהכרה. אנחנו יכולים להירגע ולהיות מי שאנחנו. זה היופי שבשקט. אנחנו חוזרים הביתה, למקום שבתוכנו - בתוך הראש שלנו, בתוך המיינד שלנו ובתוך הנשמה שלנו - שם אנחנו יכולים להרגיש נינוחים לגמרי ולהתכנס אל עצמנו האמיתי. מדיטציה היא כמו ניסוי עם העצמי.

המיינד הוא אחד התחומים שהמדע כמעט ואינו יודע לענות עליהם. נוכל לומר 100 מלים בדקה, אבל נחשוב עליהן מעל ל-500 מחשבות. אנחנו יודעים באיזו תכיפות אנחנו מדברים לאדם אחר, אך פעילות גדולה יותר מתרחשת בתוך המיינד שלנו. המיינד האנושי עובד במשך 24 שעות ביממה. אנחנו מעניקים מנוחה לגופנו, אולם המיינד שלנו לעולם לא עוצר.

על פי הפסיכולוגיה, יש לנו מודעות לשבע רמות של מציאות בכל רגע נתון. המשמעות היא שבעת דיבור אנחנו גם סופגים מידע, חושבים על הדבר הבא שנאמר וייתכן שאנחנו גם מתבוננים בתגובה שלנו. אם כך המיינד הוא כלי יוצא דופן.

כל איכות חיינו תלויה במצבו של המיינד ובכל זאת פיתחנו הרבה מאוד הרגלי חשיבה רעים. הפכנו להיות מכורים לחשיבה. איננו יכולים להפסיק לחשוב, לשפוט, להעריך ולנתח. המיינד נמצא במצב של עומס יתר, בשל התמודדותו עם כל רצונותינו. אנחנו רוצים להיות נאהבים, לזכות בכבוד, לקבל הכרה ולרכוש דברים חומריים וכל המאווים והרצונות האלו מאיצים את מהירות המיינד שלנו. אנחנו שוכבים לישון בלילה עייפים ומותשים, שוכבים במיטה והמיינד שלנו נמצא בסחרור חסר שליטה. המיינד לא זוכה לטעום את טעם השקט.

זהו "סינדרום התרוקנות המוח". אנחנו מייצרים כל כך הרבה מחשבות, עד שבסופו של דבר אנחנו נשארים מרוקנים מאנרגיה. בדרך כלל עייפות אינה תוצאה של פעילות פיזית, אלא של מחשבות שליליות ומבוזבזות מהסוג הזה. חשבו כמה אנרגיות מעניק האושר. מאושרים אנחנו מסוגלים לעבור בקלות יום פעיל בן 18-20 שעות, אבל כשאיננו מאושרים אנחנו עשויים להתעורר ומיד לרצות לחזור למיטה ולברוח מהעולם.

השקט הוא לא מצב של היעדר מחשבות. לא מדובר בחלל ריק במיינד. למעשה, מדובר ביצירת מחשבות איכותיות וטהורות, שמעניקות עוצמה וכוח ומייצבות את המיינד שלנו. כיצד אנחנו יכולים ליצור את המחשבות האיכותיות האלו שיאטו את מהירות המיינד שלנו? הצעד הראשון לשקט פנימי הוא הכרת העצמי. יש לנו אמונה בזה ואנחנו חווים את עצמנו כהוויה רוחנית וכנשמה. לכן, ראשית אנחנו מתחיל להסתכל פנימה ואז מתחילים לחשוב מאוד לעומק, אך בעדינות רבה, מי אנחנו?

על פי מחקרים, 80% מאיתנו מאמינים שאנחנו יותר מגוף פיזי. עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שאנחנו נשמה, רוח, ניצוץ זעיר של אנרגיית חיים. אנחנו יודעים זאת ומאמינים בכך, אולם איננו מוצאים את הזמן לחוות שקט שיעניק מרפא לנשמה וכוח להמשיך הלאה בחיים בתפקוד מלא. זה הזמן להיכנס לשקט הפנימי, לתקשר עם הפנימיות שלנו ולחוות את המציאות האמיתית כהוויה רוחנית נצחית.

לרגל חגיגות העשור של ארגון הברהמא קומאריס - אוניברסיטה רוחנית עולמית, תגיע לביקור בארץ דאדי גולזאר, ממנהיגות הארגון. אירועים שונים יתקיימו לרגל ביקורה: ב-26 ביוני תיערך הרצאה באוניברסיטת תל אביב בנושא: "המתנה שבשקט - החכמה שמעבר למלים" ומפגש בין תרבותי בחיפה בנושא: "קולו של השקט – השפה שמקשרת בין אנשים מעבר למלים".