אחר הצהריים (שבת) יזנקו 55 מכוניות אל אחד ממירוצי הרכב המפורסמים בעולם, מירוץ ה-24 שעות של "לה-מאן" בצרפת. אולם, בשעה 6:00 בבוקר יום שבת, אנו כבר הספקנו לסיים את אירוע ה-24 שעות המקומי שלנו הקפת המדינה לאורך גבולותיה.
כפי שסיפרנו לכם בעבר, בשל חסרונו של ספורט מוטורי בישראל ועם לא מעט קינאה כלפי הגויים, החלטנו בוואלה! רכב לקום ולעשות מעשה להקיף את מדינת ישראל, בפעם הראשונה, לאורך גבולותיה ולבקר בכל פינותיה מתל-אביב אל ראש הנקרה, מטולה, הר החרמון, רמת הגולן, ים המלח, אילת ומשם חזרה אל מרכז הארץ בנסיעה במקביל לגבול עם מצרים. הכל ביממה אחת.
אם בזמן מירוץ ה'לה-מאן' מרוכזים הנהגים במעקב אחר ישבנה של המכונית שמולם וחולפים על פני 13.7 הקילומטרים של המסלול שוב ושוב במהירויות אדירות (במשך 350 הקפות בממוצע), הרי שאנחנו ניצלנו כל רגע במהלך 1,360 הקילומטרים שארך מסענו, כדי לספוג משהו מהמקומות בהם ביקרנו לראות את קו החוף מהמצפה של ראש הנקרה, לנשום אוויר פסגות בחרמון, לשכשך רגליים בים המלח וכמובן לבקר בעיר הנופש הדרומית, אילת.
לא רק נשמע קשה
כבר כשעלה הרעיון במסדרונות המערכת, הבנו שמדובר במלאכה קשה, אולי קשה מדי. אם טיסות לארה"ב והמזרח שאורכות יותר מ-10 שעות נחשבות למועקה, כיצד נרגיש אחרי 24 שעות מאחורי ההגה? תשושים כמובן, אבל ללא ספק עם תחושת הישג.
את המסע בחרנו להתחיל ולסיים בנקודת ציון בולטת בכיכר השעון ביפו. משם, זינקנו בשתי מכוניות שונות מרצדס S500 ופולקסווגן ג'טה דיזל הבחירה האישית של כל אחד מהמשתתפים. האחת בזכות היותה קרוזרית מדהימה ועתירת גאדג'טים, והשנייה, בזכות העממיות והחיסכון שבצריכת הדלק של מנוע הדיזל בו היא חמושה.
את המכוניות ציידנו בכל טוב מזון, ממתקים, פירות, מים, משקאות אנרגיה וכמובן מוזיקה טובה. שני האחרונים התגלו כפריטים חשובים מאוד, בעיקר בשעות האחרונות והקשות של הנהיגה.
מתחילים לנקר
תחילת המסע היתה קלה מאוד. אחרי שיוצאים מתחומי הערים הגדולות שלאורך מישור החוף, הנוף משתנה והופך לממכר. כבישי הצפון ריקים לרוב מכלי רכב, מפותלים ולצדם נוף שגרם לנו (ובעיקר לצלמי הוידאו) לעצור שוב ושוב כדי לתפוס כמה תמונות. אולם רק כאשר הגענו אל הר החרמון, הבנו שאנו עלולים להיות בבעיה. כמעט מבלי לשים לב, השעה הייתה כבר 15:00, ולפי התוכניות, בשעה זו כבר היינו אמורים להימצא בקרבת ים המלח.
למרות זאת, הקפדנו שלא לוותר על אף אחת מעצירות ההתרעננות והמנוחה שתוכננו לדרך, כדי שנוכל לחלץ עצמות ולשמור על כשירות הנהגים. בחלקה המזרחי של הארץ, ובעיקר בכביש הערבה הידוע לשמצה, לעצירות אלה היתה חשיבות עצומה. זהו כביש ארוך, חדגוני ומשעמם שעלול לגרום כמעט לכל נהג לנקר.
אנו הגענו לכביש זה מעט לאחר השקיעה. הכביש היה כמעט ריק מנוסעים, מה שתרם לנסיעה חלקה יותר של שתי המכוניות, אך גם גרם לכך שמרבית מנקודות העצירה בדרך, כולל תחנות הדלק, היו סגורות. לכן שמחנו כל כך לראות את אורות העיר אילת מרחוק, והצלחנו להגיע אליה בטרם התחלף התאריך בשעון. הפעם, הפסקת ההתרעננות היתה ארוכה הרבה יותר.
חוזרים הביתה
אחרי שמילאנו את המצברים, יצאנו מהעיר אילת, אך העדפנו שלא לחזור שוב אל כביש הערבה המרדים, אלא לעשות דרכנו בכבישים המסולסלים המטפסים במעלה הרי אילת ופונים אל עבר מצפה רמון. הפיתולים האלה בהחלט פקחו את עינינו. הג'טה הדיזלית זגזגה שם בקלילות בזכות הגמישות הרבה של מנוע הדיזל והמרצדס עשתה זאת במלכותיות, כהרגלה.
המדבר הוא ללא ספק מקום נפלא ובמהלך חציית הנגב עצרנו לא פעם כדי להביט אל הכוכבים. גם הירח, הכמעט מלא בתקופה זאת בחודש, ליווה אותנו מהחלון השמאלי ולרגע הרגשנו בגובה העננים. מדהים.
הכביש המחבר בין באר שבע למרכז הארץ החזיר את הנהיגה הקשה גם הוא שומם יחסית, זרוע במצלמות מהירות שרק אורבות לנהג המעט ממהר וגם שומם למדי בשעות המאוחרות מאוד של הלילה (או המוקדמות מאוד של הבוקר, תלוי מתי התעוררתם).
ואז, בסביבות השעה 5:00, השחר החל לעלות וכבר ברור היה שנצליח לעמוד במסגרת הזמן הדחוקה שהקצבנו לעצמנו. למעשה, אל הכיכר ביפו הצלחנו להגיע חצי שעה לפני הזמן המתוכנן.
לנהוג לשם הנהיגה
המסע אותו ערכנו חיזק אצלנו את ההכרה שיש לנו מדינה מדהימה ביופייה, עם תנאי שטח ונוף שמשתנים כל העת וחובה לבקר בהם יותר כדי להעריכם. מכבישי המרכז העמוסים, לכבישי הצפון ההרריים, דרך בקעת הירדן ועד לעיר הקייט הדרומית. מעניין איך ייראה מסע שכזה בחודשי החורף.