"הלובי היהודי מחזק את האפרטהייד בישראל"

אם ציפיתם להיתקל בפורום המיוחד שערך הארגון השמאלני "גוש שלום" בנושא "השדולה הישראלית - טובה או רעה לישראל?" בקהל שמאלני ערני, או מנגד, בפעילי ימין ששים אלי קרב, משולהבים ומוכנים למלחמה, אז אכזבה היא מנת חלקכם. לאור העובדה ששני אורחי הפורום היו שני הפרופסורים האמריקאים מחברי הספר השנוי במחלוקת "השדולה הישראלית ומדיניות ארה"ב" ( The Israel Lobby and U.S. Policy ), היה ניתן לצפות שהדיון ישמש כר ירוק ועסיסי לכל מיני בעלי אג'נדות פוליטיות משני צדי המתרס. כך לפחות אני קיוויתי, אך לא כך היה הדבר.

התחלת הערב דווקא רמזה על המשך מסעיר. בכסא לידי ישבה קשישה יהודית-אמריקאית, ספרנית בגמלאות באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, שרק המתינה לאוזן קשבת על מנת לחלוק את השקפותיה הימניות. לדאבונה, היא לא כל כך הצליחה להשמיע את קולה ברבים, אבל אני חשבתי לתומי שאולי עצם נוכחותה מרמז על כך שהערב יהפוך לדיון פוליטי סוער. אז חשבתי. האולם ב"בית העיתונאים" שבתל אביב אכן היה מלא, אך נראה היה שמרבית האנשים הגיעו להקשיב לדעות שאיתן הם מסכימים ממילא.

את הערב פתח אורי אבנרי, המארח הרשמי של הפורום ומייסד "גוש שלום", בכך שברך את ממשלת ישראל על ההחלטה הנבונה שקיבלה בכך שאישרה את כניסתם לארץ של מחברי הספר ג'ון מירשהיימר, מרצה בכיר למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, ופרופ' סטיבן וולט, מבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הארוורד, ללא שום בעיה. לדבריו, מניעת כניסתם היתה מעוררת תקרית בינלאומית ופוגעת בתדמית ישראל בעולם.

אבנרי הוסיף וברך את התקשורת הישראלית, שבניגוד להתעלמות שהפגינה כלפי ביקור נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר בישראל לא מזמן, קפצה בשתי ידיים על ההזדמנות לסקר את הביקור של השניים. זאת במיוחד על רקע היחס אותו קיבלו מירשהיימר ו-וולט מהתקשורת האמריקאית כשפורסם הספר בארצות הברית בשנה שעברה. יחס זה פורש בזמנו על ידי תומכיהם כ"פחד מפני תגובת נגד של הלובי היהודי" וכניסיון השתקה של כל ביקורת המופנה כלפי הארגון.

מירשהיימר ו-וולט, שניהם בחליפות ורהוטים בדרך הלא מתנשאת והאדיבה הכה אופיינית לאמריקאים, נשאו דברים כל אחד בתורו ופחות או יותר סיכמו את עיקרי הדברים של ספרם. מודעים לסערה שעוררה הביקורת שהעלו כנגד השדולה הפרו-ישראלית בארצות הברית, נראה כי ניסו כל העת לטפל בנושא ברגישות ובעדינות. בתחילת דבריו, אמר וולט כי הוא מודע לכך שהדיון בנושא נערך אחרי מאות שנים של אנטישמיות, אחרי הופעת החיבור הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון" ואחרי השואה, כל אלו גורמים לרגישות יתר בקרב העם היהודי ובישראל במיוחד.

"ג'ון ואני דוחים כל אחת מתיאוריות הקשר היהודי שטפלו על הלובי היהודי. השדולה איננה מזימה סודית לשלוט במדיניות החוץ של ארצות הברית. היא קבוצת עניין, חלק מהמערכת הפוליטית הנורמלית של המדינה", אמר וולט. אמירה עליה חזרו השניים מספר פעמים במהלך הערב. "השדולה היא לא ארגון מלוכד ומאוחד, אלה מספר ארגונים, בכללם "איפא"ק, "הליגה נגד השמצה", קבוצות חשיבה, כתבי עת וכיוצא בזה, הנכללים תחת מטריה אחת אך בינם לבין עצמם יכולות להתגלע מחלוקות. לא רק זאת - חלק מהקבוצות אינן יהודיות כלל, אלא נוצריות. הגורם שמאחד אותן הוא הרצון לבסס מערכת יחסים ייחודית עם הממשל האמריקאי", הוסיף.

וולט המשיך בשיעור מזורז באזרחות והסביר כי קבוצות עניין הן תופעה מקובלת בפוליטיקה האמריקאית. קיימות שדולות הפועלות על רקע כלכלי, כגון שדולות של חקלאים ושל תאגידים, שדולות למען ונגד הזכות לשאת נשק או שדולות על רקע מוצא אתני, כגון שדולות קובניות. כך שהשדולה למען ישראל אינה פועלת באופן לא חוקי או יוצא דופן. המעניין והשנוי במחלוקת לגבי שדולה זו הוא הכוח הרב שצברה עם השנים ומערכת היחסים שיצרה עם הממשל האמריקאי, מערכת יחסים המשתקפת ביחסים של ארצות הברית עם ישראל. זוהי השאלה אותה ניסו שני הפרופסורים לנתח בספרם. כיצד נוצרה מערכת יחסים ייחודית כל כך בין ישראל לארצות הברית (דבר שלו אחראית במידה רבה השדולה, לטענתם), מערכת יחסים הכוללת את תמיכתו הבלתי מסויגת של הממשל האמריקאי במדינה שאמורה להיות ככל שאר המדינות בעולם. והאם מערכת יחסים זו בכלל משרתת בצורה טובה את האינטרסים של ישראל, ארצות הברית והמזרח התיכון?

הטענה המרכזית העולה בספר ושעלתה גם בדיון היום, היא שמדיניות החוץ של ארצות הברית באזור, המונעת על ידי האג'נדה של הלובי, אינה משרתת את האינטרסים של אף צד. ישראל אינה נכס אסטרטגי שיש להמשיך לטפחו. נהפוך הוא, התמיכה שהיא מקבלת מארצות הברית רק פוגעת בפופולריות של האחרונה בעולם. למעשה, ישראל היא נטל על כתפי המעצמה האמריקאית. יתרה מכך, ישראל היא מדינה דמוקרטית כמדינות רבות אחרות ואף על פי כן היא זוכה ליחס מיוחד שאף מדינה אינה זוכה לו. טענה נוספת היא שההתנהלות של ישראל כלפי הפלסטינים אינה טובה יותר מזו של הפלסטינים כלפי ישראל ולכן אין שום סיבה, למעשה, "לטפוח לישראל על השכם". מה גם שהעם האמריקאי עצמו אינו תומך במדיניות החוץ של הממשל שלו.

לדברי מירשהיימר, ישנן שלוש חלופות לדרך בה תיראה ישראל בעתיד. הראשונה היא שתי מדינות לשני עמים. פיתרון שהמכשולים העומדים בדרכו גדולים מדי ושהשדולה אינה מעוניינת לקדם מכיוון שהוא כרוך בזניחת החזון הציוני המקורי. השנייה, גירוש של הפלסטינים מהמדינה. השלישית והסבירה ביותר היא המשך שלטון מסוג אפרטהייד, במסגרתו ישראל שולטת על הגדה ועל עזה עם מידה מסוימת של אוטונומיה בשטחים. "זה העתיד הממתין לכם", אמר מירשהיימר להסכמת הקהל, וזה העתיד שאליו מכוונת השדולה. מכך עולה, לדבריו, שהשדולה אינה משרתת את הפלסטינים ואת ישראל, אלא "הופכת את ישראל למוצר שקשה למוכרו ברחבי העולם".

הביקורת של השניים מופנית, כמובן, גם נגד הממשל האמריקאי ה"משתעבד" לרצון הלובי היהודי. לדבריהם, ארצות הברית צריכה להתייחס לישראל כאל כל מדינה ובמקרה של מדיניות שגויה, כגון הבנייה בהתנחלויות, לתקן אותה. על ארצות הברית לשמש מתווכת הוגנת ונטולת משוא פנים בין הפלסטינים לישראל ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית. כמובן שבמקרה של איום, על ארצות הברית להגן על ישראל ועל זכותה להתקיים במסגרת גבולות 67', פחות או יותר.

עם סיום הדברים, ניתך מטר של שאלות על השניים, אך אף אחת מהן לא באמת הפתיעה. כשנשאלו, כמצופה, האם הם אינם חושבים כי ספרם יעודד אנטישמיות ושנאה נגד ישראל, ענו השניים כי ההיפך הוא הנכון. "איננו מאמינים שדברינו יעוררו אנטישמיות בעולם ואילו היינו חושדים בכך, הרי שלא היינו כותבים את הספר", אמר וולט. מירשהיימר הוסיף כי הם סיירו ברחבי ארצות הברית ובאירופה במסגרת קידום הספר ולא נתקלו בהוכחות לקיום אנטישמיות, רק ביקורת חריפה. "אין אנטישמיות גדולה בארצות הברית", העיד, "היהודים עצמם מתבוללים יותר ויותר". ועל כך, שוב מחיאות כפיים.

גם נושא הבחירות בארצות הברית עלה בדיון. שמו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ברק אובמה הוזכר מספר פעמים בקשר של ההשפעה המכרעת של השדולה על בחירת אנשי מפתח בממשל האמריקאי. לדברי וולט, "כל מועמד (ובכלל זה אובמה) יודע שאין זה רעיון טוב להתנגד לישראל אם הוא רוצה להיבחר. ההתנהגות של כל המועמדים (בוועידת איפא"ק בשבוע שעבר) עולה בקנה אחד עם הטענות שלנו. ככל הנראה, גם אם ייבחר אובמה לנשיא, גם הוא לא ירצה להפעיל לחץ גדול מדי על ישראל, בדומה לקודמיו, בשל ההשלכות הפוליטיות".

בסופו של דבר, הטענה המרכזית והחשובה ביותר של השניים היא שיש לקיים דיון פתוח וכן כדי להביא לשינוי במצב הקיים. רק דיון מסוג זה עשוי להשפיע על איפא"ק ועל ארגונים אחרים לראות את טעותם ולאמץ גישה רציונלית יותר. דבר שיביא בתורו למדיניות טובה יותר במזרח התיכון, בישראל ובארצות הברית. איני יודעת עד כמה המפגש היום יתרום לשינוי, מאחר שמרבית הנוכחים כבר היו משוכנעים בצדקת הטענות שעלו בו, אך אפשר תמיד לקוות.