בית לבן, מנהיג שחור: הכומר הזועם

מעטים הם האפרו-אמריקאים שהגיעו למעמד בו הם נתפסים "מעבר לגזעם" - "Transcending Race" כפי שאומרים בארצות הברית. הכדורסלנים מג'יק ג'ונסון, ובעיקר מייקל ג'ורדן, עשו זאת, שחקן הגולף טייגר וודס איננו נתפס בציבור הרחב כשחור, וכמובן אופרה ווינפרי, שזכתה השבוע בתואר "המפורסמת החזקה בעולם", הפונה בעיקר לקהל של נשים בורגניות שברובן הן לבנות. וכעת, לראשונה בהיסטוריה האמריקאית, מועמד לנשיאות מחזיק בתכונה תדמיתית דומה – ברק אובמה. התמיכה הקולנית של אותה ווינפרי באובמה רק מחזקת עובדה זו.

המועמד השחור הראשון הרציני לנשיאות, ג'סי ג'קסון, היה מהסוג השני, היינו, אפרו-אמריקאי בכל רמ"ח איבריו, איש שהמאבק לשוויון זכויות הוא הנרטיב המשמעותי ביותר של חייו, שהניע אותו ב-1984 ו-1988 בשני קמפיינים לראשות המפלגה הדמוקרטית.

הוא לא איים על ניצחונם של וולטר מונדייל ומייקל דוקאקיס, בהתאמה, ומטרתו היתה קודם כל לקבע עובדה פוליטית-חברתית-תרבותית: גם גבר שחור יכול להתמודד על המשרה הרמה בפוליטיקה העולמית. את הפירות הללו קוטף כיום אובמה, שמהלך חייו עד כה נשזר באופן בלתי נמנע באיש אליו מעולם לא היה קרוב, לא ברמה האישית ולא ברמה הפוליטית.

שני הפוליטיקאים המדוברים עשו את רוב שנותיהם בשיקגו, וגדלו ללא אביהם הביולוגי, אולם נקודות ההשקה בין השניים הלכו עם השנים והתמעטו. ג'קסון, שנולד ב-1941, הצטרף ב-1965 לתנועה לזכויות האזרח, שהדמות הבולטת ביותר שלה הייתה ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור. כשהתמודד בשנות השמונים על המועמדות לנשיאות ארה"ב, אמרו עליו שהוא לא יותר ממועמד שוליים, שאין לו כל סיכוי, ועם זאת הכומר הבפטיסטי ג'קסון לא ויתר, וניהל קמפיינים מוצלחים.

ג'קסון הציג אג'נדה ברורה שכללה שוויון חברתי, העדפה מתקנת, רפורמות כלכליות סוציאליסטיות מרחיקות לכת בקנה מידה אמריקאי, קיצוץ מסיבי בתקציב הבטחון, שינוי סדר העדיפויות במלחמה בסמים, תשלומי פיצויים לצאצאי העבדים, פתיחה בתהליך כלל עולמי של פירוק מנשק גרעיני, וכן – גם תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, בימים בהם נחשב הרעיון לטאבו. דעותיו, והדרך הלוחמנית בה הציג אותן, הפכה אותו כצפוי ליקיר המיעוטים בכלל, והשחורים בפרט, ש-90 אחוזים מהם נתנו לו את קולם. המקרה של אובמה שונה בתכלית.

הרזומה של ג'קסון כמקורב של לותר קינג, כגורם בתנועה לזכויות האזרח וכאחד הצועדים לאלבמה ב-1965 - שם נתקלו הפעילים באלימות משטרתית קשה, במה שנחשב לאחד הרגעים המכוננים ביותר בדברי ימי התנועה - הפך אותו לאיש למוד קרבות שהצלקות עיצבו את רוחו.

בזמן שג'קסון נאם בפני אלפים בשיקגו, עבד אובמה מאחורי הקלעים בניסיונות להגיע להסכמות בין מפלגתיות שיניעו רפורמות שנראו בעיניו ריאליות יותר. דרך פעולה זו הרחיקה אותו ממוקדי ההשפעה המסורתיים בקהילה השחורה.

"חלק גדול מכוח המשיכה של אובמה נובע מתדמיתו כפוליטיקאי שנמצא מעבר לגזע", נאמר על הסנאטור בכתבה של "הטיימס" בינואר 2007, הרבה לפני שעלה לגדולה. "לא רק שהוא מגיע ממשפחה מעורבת... זו גם הרטוריקה שלו... שמדגישה כמה חשוב שהאמריקאים ישכילו להשאיר את ההבדלים הפוליטיים, הדתיים והגזעיים מאחוריהם. לעיתים רחוקות הוא מתבטא בצורה ברורה בענייני גזע, כפי שעשה ג'קסון". בתחילת 2007 רבים מהפוליטיקאים השחורים הבולטים, וג'קסון ביניהם, הסתייגו ממנו ומגישתו ונמנעו מלהביע בו תמיכה.

הפעיל החברתי מעורר המחלוקת אל שרפטון אף הביע הערכה ליריבו של אובמה, ג'ון אדוארדס, למדיניות החברתית שלו, ופטר את העניין שמעורר אובמה במילים "קרקס תקשורתי", לא לפני שהוסיף: "כרגע אינני שומע הרבה תוכן".

כאמור, הניסיון לערוך השוואה סימטרית בין הכומר ג'קסון לאובמה יחטא לפועלם של שני האישים. את הטעות הזו בדיוק ביצע הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שאחרי התבוסה המרה שנחלה אשתו הילרי בפריימריז בדרום קרולינה, נשאל על ידי מראיין בדבר המאמץ הכפול שבני הזוג עושים אל מול אובמה אחד ויחיד. ביל בחר לענות על שאלה שכלל לא נשאלה. "זה בסדר, ג'סי ג'קסון ניהל קמפיין מוצלח ב-1984 ו-1988", אמר, "וגם אובמה מנהל קמפיין מוצלח".

ג'קסון גרף יותר משלושה מיליון קולות ב-1984, שהיו 18 אחוזים מסך כל הקולות, וסיים במקום השלישי במירוץ בזכות ניצחונות בלואיזיאנה, מחוז קולומביה, דרום קרולינה ו-וירג'יניה. ב-1988 כבר תמכו בו 6.9 מיליון מצביעים, והוא הוסיף למדינות בהן ניצח גם את אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, פורטו ריקו, דלאוור, מישיגן ו-ורמונט.

אזכור ג'קסון בפיו של קלינטון התפרש אצל רבים כרמז עבה לכך שאובמה הינו לא יותר ממועמד שחור שפונה לשחורים בלבד, והוא מנצח רק במדינות בהן מתגוררים אפרו-אמריקאים רבים. מכיוון שהערה זו של שהנשיא לשעבר נאמרה מספר ימים אחרי שהוא עצמו האשים את מחנהו של אובמה בשימוש "בקלף הגזע" ( The race card), הייתה לה השפעה אף גדולה מהמשוער. פרשנים רבים רואים בה את נקודת המפנה במירוץ, כשהחשדנות של שחורים רבים כלפי האאוטסיידר שאבותיו לא חוו את העבדות התפוגגה בעקבות הקונוטציות הגזעיות. כך הפך האיש ש"הטיימס" תיאר כפופולרי בעיקר בקרב לבנים, למועמד שעשוי לפנות לכולם.

הרטוריקה של ג'סי ג'קסון הייתה המחסום העיקרי שעמד בינו לבין המעמד אליו הגיע אובמה. טון וחיתוך דיבורו הזכירו שילוב בין אלו של ד"ר קינג ותומכי תנועת "הכוח השחור" (Black Power) שפרחה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים ("הם אומרים שאיננו מבינים דבר במדיניות חוץ. אנחנו הגענו למדינה הזו כחלק ממדיניות חוץ", רעם).

הדוגמאות התנ"כיות הופיעו בשפע, כמו גם החזרה המתודית על טיעוניו המרכזיים - בדומה לד"ר קינג, אך בעטיפה שונה משל מורו ורבו, כועסת יותר, מתוסכלת יותר, חסרה את התקווה שאפיינה את קינג. להבדיל מאובמה, ג'קסון היה התגלמות האפרו אמריקאי, מתספורת האפרו בצעירותו, האש האידיאולוגית שבערה בו מילדותו במדינה בעלת חוקים גזעניים, ועד סגנון דיבורו הקולני, שנשמע לעיתים קרובות אלים לאוזניים לבנות.

האנגלית של אובמה, להבדיל, הינה האנגלית האמריקאית הקלאסית, כיאה ליוצא המערב התיכון, ואינה מרתיעה אף מגזר. והמסר שלו הוא אותו מסר של ווינפרי, ג'ורדן, וודס ושחורים מפורסמים אחרים שצלחו את גבולות הגזע – לפנות לכולם, מבלי לעצבן איש.

הערותיו השערורייתיות של הכומר שלו, ג'רמיה רייט, חייבו את אובמה לגעת ישירות בסוגיות הגזעיות, אולם הוא עשה זאת בצורה ממלכתית ואנושית בנאומו המפורסם בפילדלפיה, כאשר הציג בשפה פשוטה את הכעסים והפחדים של כל אחד מהצדדים.

זה גם היה הרגע בו היחסים בין ג'קסון לאובמה התחממו. "לדעתי זה היה שיאו של חזון בלתי מתפשר אך אמפתי", אמר אחר כך ג'קסון. "הוא הפך משבר להזדמנות. זה היה נאום חם, ממלא, מרתק, פייסני ומקיף, והראה נחישות. הוא היה ישיר ולא מתחמק... טענתו הייתה שאנחנו נמצאים במציאות הנוכחית, אבל הפעם עלינו ללכת קדימה בתקווה, ולא אחורה בפחד".

נדמה שג'קסון עצמו הבין את יתרונותיו של אובמה עליו כמועמד לנשיאות, לאחר שהסנאטור מאילנוי השכיל להותיר מאחור את הרטוריקה הלוחמנית שג'קסון היה אחד ממעצביה, ופנה לכיוון חדש. אולי הכומר אף נזכר בדבריו שלו במהלך נאום שנשא במהלך הפריימריז של 1984: "זה הזמן שלנו, יום חדש הגיע".