אקס ישן, שוק הכרמל וחנות אחת של קפה

כשהכרתי אותו עדיין היינו ילדים, טוב לא ממש ילדים אבל היינו בתחילת שנות העשרים ובגדול תחילת החיים, היתה לנו אהבה גדולה שנמשכה כמעט 3 שנים.
היינו בני-בית אחד בביתו של השני והשתדלנו לבלות יחד כמה שרק התאפשר לנו, עד שהוא עבר ללמוד מחוץ לעיר, אני נשארתי במרכז מחכה לסופי שבוע שסוף סוף נוכל להיות צמודים כמו שהיינו

במשך הזמן הפכנו להיות זוג שנראה כאילו הכי טבעי יהיה כשיתחתנו כבר ויתחילו את חייהם, זה היה נראה ברור להורים ולחברים ולא נראה כאילו זה ייגמר.

יום בהיר אחד החלטתי שקשה לי עם המרחק והסכמתי להעביר את חיי אל אותה עיר רחוקה על מנת להיות קרובה אל זה שיקר לליבי, טוב ויפה שהסכמתי אך השאלה היא אם מישהו בכלל הציע לי בכדי שאסכים? ובכן לא, ובכל זאת העלתי את הנושא ואמרתי, אני מוכנה לעבור, כאן בעצם היה שורש הבעיה, אני הייתי מוכנה, הוא לא. וכך נפרדו דרכינו.

שנתיים אחרי כן כששנינו כבר היינו נקיים מכל שיירי הפרידה חזרנו להיות חברים טובים, אבל רק חברים, לא זוג, אלא סוג של ידידים שמרגישים מאד נוח אחד עם השניה מכוח ההרגל, אני עד היום כל פעם מופתעת מחדש מהעובדה המטורפת כי אותם רגשות שהיו לנו אז בעצם עברו לחלוטין מהעולם, להסתכל על אותו בחור שחשבת שאיתו תבלי את שארית חייך, ולא להרגיש דבר פרט לחיבה חברית לאדם שפעם היה כמו חלק ממך והיום הוא עוד מישהו מהעבר.

אבל לפעמים קורה לי שאני חוזרת הביתה תשושה מיום עמוס ומייגע, נורא בא לי להניח את הראש על כתפו החסונה של בן זוגי ולהתנחם בין זרועותיו, ואז אני נזכרת, אין לי כרגע אחד כזה.
בימים כתיקונם אני משתמשת בכל אמצעי נתון אחר שיכול להעביר את הצורך המעצבן, שזה כולל ארוחה משובחה, אמבט מפנק ואף כוס יין טוב, שאר בילויים שכוללים לצאת מהבית לא באים בחשבון כי לזוז זו לא אופציה.

ואז ברגע אחד של חולשה, הרמתי טלפון אל האקס, אותו אחד שאיתו אני הכי אני, בלי לנסות להיראות פחות עייפה, או להתאמץ להיות אקסטרא נחמדה או כל דבר שצריך להוציא אותי משלוותי, הוא תמיד ישמח להגיע, גם אם זה רק בשביל להיות כתף של רגע, ולפעמים זה נחמד.
אני משתדלת לא להגיע לאותו רגע של חולשה, כי זה מיותר בעיני וכי על אף שזה בסדר ואין אף אחד שיוצא נפגע, זה עדיין לא מה שאני באמת מחפשת אלא יותר כמו פלסטר שמשמש כדי להפיג רגע של לבד.

למחרת בבוקר היינו שנינו ביום חופש ונסענו יחד לשוק הכרמל, עכשיו תשאלו איך לעזאזל מתקשר הסיפור הנ"ל לקפה שלשמו התכנסנו כאן במדור, ובכן במהלך אותו טיולון בשוק הכרמל הבחור הוביל אותי אל מקום שלא ידעתי על קיומו, מסתבר שיש בשוק הכרמל סוג של חנות קפה מהסוג הוורי אולד פאשן שיכול להיות, ובה סוגים על סוגים של פולי קפה לפי כל טעם וארומה מתבקשת, אדם חביב בשם "שטרן" שעל שמו גם נקראת החנות טוחן את פולי הקפה שבחרת במקום.
יש בו במקום הזה סוג של קסם שנותן תחושה של פעם, המכולות שבהן מופרדים הפולים וברז כמו של חבית יין ישנה שמסובבים והפולים נשפכים להם החוצה.

הוא נכנס כדי להראות לי את המקום וכי הוא עצמו רצה לרכוש קפה, אני עמדתי לידו מוקסמת וחייכתי כמו ילדה קטנה שנכנסה לחנות של הפתעות, המוכר לא ממש הבין מה פשר ההתפעמות שלי מהמקום וחיכה לשמוע באיזה סוג של קפה אחפוץ, "את רוצה מקינטה? זה איטלקי אורגינל" אמר, כי ראה שמבטי נעצר על אוסף המקינטות "לא..יש לי כבר אחת, תודה" עניתי, לכי תסבירי לו, היה לי כבר מקינטה מאיטלקי אורגינל , וגם אותו בחור שעומד כאן לידי הכין קפה לא רע בכלל, ובכל זאת זה לא מה שאני מחפשת, "אולי בפעם אחרת" אמרתי, "טוב לדעת שאתה כאן, לא ידעתי שיש עוד כל כך הרבה סוגים שאני לא מכירה, ממש טוב".