מי ינצח כשהדולר צונח?

כשמחיר גלון בנזין חצה בסוף השבוע את קו ארבע הדולרים, ברק אובמה, ג'ון מקיין ויתר 85 מליון בעלי כלי הרכב בארצות הברית מצאו את עצמם משלמים הרבה יותר משאי פעם חלמו עבור מיכל דלק מלא. שני המועמדים לנשיאות הצליחו, מן הסתם, לספוג את העלות הנוספת, אבל רבים מהבוחרים הפוטנציאלים שלהם לא.

מקיין ואובמה קיללו בלב את שאול מופז, שבחוסר אחריות משווע דירדר את משק האנרגיה העולמי עוד צעד לכיוון משבר, אבל אפילו הם ידעו ששר התחבורה הכושל של קולוניה קטנה במזרח התיכון אינו הסיבה היחידה לכך שהקופאית לא נתנה להם עודף. וכך, למרות הדיבורים, הנאומים וההבטחות עד כה, נראה שבסוף מורשת קלינטון תנצח. מסתבר שזו שוב הכלכלה.

למרות האיום האירני, למרות המלחמה הבלתי נגמרת בעירק ולמרות הבעיות בגבול מקסיקו, הבחירות חוזרות ונצבעות בצבעים כלכליים ברורים. הגידול החד במספר הבלתי מועסקים בחודש מאי, משבר המשכנתאות המתמשך ועליית מחירי הנפט גוזלים את תשומת הלב הציבורית והופכים בהכרח את סדר היום של המועמדים לכזה שעוסק בכלכלה.

לשני הסנאטורים הטוענים לכתר זו בעיה קשה, בעיה קשה מאוד. אף אחד מהשניים לא הציג עד עכשיו אג'נדה כלכלית ברורה, ובקמפיינים שניהלו הם עסקו בעיקר בהפחת תקווה לשינוי כללי ולוושינגטון חדשה. מקיין הרפובליקאי רוכב במשך שנים על תדמית צבאית-ימנית קשוחה, המשולבת בליברליות מפתיעה בנושאי זכויות אדם ואזרח. אובמה מבטיח את ה"שינוי" אבל מתקשה מאוד לפרוט זאת לתכנית כלכלית ברורה וניתנת ליישום. הבוחרים, עד כה, הסתפקו בנאומים חוצבי להבות ולא דרשו דבר מעבר. אבל התקופה הזו תמה.

מחיר חבית דלק מדגדג את מחסום 150 הדולר, איומי תקיפה של ישראל (או ארה"ב?) ודאי אינם מרגיעים את המשקיעים והרמיזות לגבי מיתון הופכות אט אט למציאות בשטח. למרות שבתחילה חשבו שמערכת הבחירות הזו תתאפיין בעיסוק אובססיבי בנושאי הליבה של החברה האמריקנית כמו הפלות, פיקוח על נשק ונישואים חד-מיניים, הרי שעכשיו המועמדים יצטרכו להסביר כיצד הם מתכוונים להמריץ את הכלכלה ולגרום לשטר של דולר להיות שווה מעט יותר. ירידה מסתמנת במכירת רכבי השטח וג'יפים, שמייצרת תעשיית הרכב האמריקאית, תביא לפיטורי עשרות אלפי עובדים. אף אחד מהמועמדים לא רוצה להיות זה שיסביר להם איך הם עומדים לגמור את החודש הבא.

מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח. עד עכשיו אובמה יכול היה לסמוך על עשירי ומשפיעי הוליווד בקרב מול קלינטון, אבל מול מקיין הוא יאלץ לגייס את אנשי הצווארון הכחול, שמצידם גילו בשנה האחרונה עד כמה קשה לקנות בית באמריקה ולעמוד בחובות המשכנתא. מקיין יגלה שהיריבות ארוכת השנים עם ג'ורג' בוש לא תעמוד לזכותו מול מעמד הביניים, שזועם על המפלגה הרפובליקאית והבית הלבן שניפצו לו את אשליית השפע.

לא תהיה עצרת בה השניים לא יישאלו על הפתרונות שלהם למצב, ולא יהיה עימות טלוויזיוני בו מקיין ואובמה לא יידרשו למשבר האשראי הקשה. היועצים עדיין צריכים להכין את התשובות לגבי "לדבר עם אירן או לא", אבל להקדיש להן הרבה פחות זמן. בסופו של יום, כאשר האמריקני הממוצע נכנס אל מאחורי הפרגוד, הוא בוחר את הנשיא שלו על פי הדולר ולא על פי מדיניות החוץ.

ג'ימי קרטר היה נשיא גרוע, לא רק בגלל משבר בני הערובה באירן, אלא בגלל שמחירי הנפט ב-1980 עפו לשמיים והבוחרים הרגישו שהסיכוי לשלוח את הילד לקולג' ירד משמעותית בתקופת כהונתו. עם כל הכבוד להסכם שלום ראשון במזרח התיכון, כשאין כסף הנשיא הולך הביתה.

ציניקנים ויועצי תקשורת יטענו, שהכלכלה האמריקנית כל כך חולה ושהמועמד שיצליח לשקר מהר יותר וטוב יותר על כך שבידו התרופה, ינצח. זה אולי נכון, אבל מי שבאמת ינצח יהיה זה שיעניק לג'ון סמית' הממוצע את התחושה, שאמריקה בידיים טובות ושיש על מי לסמוך. בגדול, בלי פרטים קטנים. בפוליטיקה, כמו בכלכלה, כמו בחיים. הכול עניין של אמון.