האגו הוא בעיה גדולה מאוד. למען האמת, האגו הוא הבעיה היחידה. עבור השלב הבא של ההתפתחות האנושית, עבור האבולוציה של התודעה, עבור האבולוציה של ההארה עצמה, האגו הוא הבעיה היחידה. כנראה שכחנו איזה אויב קשה להתפתחות רוחנית הוא האגו. אין בכך פלא: בהקשר האישי והצר שרובנו חיים בו, האגו הוא הגרעין הרגשי והפסיכולוגי הבסיסי שאיתו אנחנו מזדהים.
האגו הוא תחושה עמוקה של נפרדות ושל עליונות. הוא צורך רגשי ופסיכולוגי כפייתי לראות ולחוש את עצמנו כנפרדים מהאחר, מהעולם ומהיקום כולו וכטובים מהם. הוא נקודת הייחוס שבה תחושת האינדיבידואליות שלנו היא גם תחושה של ניכור, שבה החוויה של עצמאות היא גם חוויה של בידוד, ואפילו על חוויית החופש מעיבות תחושות עמוקות של שעבוד, מוגבלות וייאוש השוכנות בלב הווייתנו.
אם נביט על האגו מנקודת מבט התפתחותית, הרי שהוא הגיע לשיאו כתחושת האני הנפרד בעידן הפוסט?מודרני. בשום תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית לא הגיעו כה רבים לדרגה גבוהה כל כך של ייחוד אינדיבידואלי. תחושת האני הנפרד, משוחררת מתודעה של הישרדות, מתודעה שבטית, ממסורת דתית ואפילו מלאומנות נלהבת, החלה סוף סוף לשחרר את עצמה אצל רבים מהעוגנים החברתיים או הקבוצתיים. מנקודת מבט אבולוציונית רחבה, זהו אכן הישג אדיר.
הבעיה היחידה היא שתחושת האני הזו הפכה כעת לאי בודד. רבים מאיתנו סבורים, שהייחוד האינדיבידואלי שלנו הוא סופו של התהליך ההתפתחותי. בשל כך, רבים מאיתנו הנמצאים בחוד החנית של התרבות, תקועים ברמת ההתפתחות הגבוהה הזו - בתחושה הקיצונית של האני הנפרד - בלי שהם מודעים לכך.
הגורם לסבל
מאז שהחלה המהפכה התרבותית, בשנות ה-60, ישנו גל הולך וגובר של עניין באבולוציה של התודעה. הרוחניות המזרחית פגשה בפסיכולוגיה המערבית ומהמפגש צמח מגוון עצום של תורות, נתיבים, טכניקות וסוגי טיפול ישנים וחדשים. רבים מהם כבר התבססו ואחרים ממשיכים להתפתח. בהקשר הזה, לטעון שהאגו (או הנפרדות) הוא הגורם הבסיסי לכל הסבל והייסורים, האישיים והקולקטיביים כאחד, זה כמעט כמו לחזור על דבר מה ידוע לכולם. אבל האם אנחנו באמת מכירים בכך שהאגו הוא הגורם הבסיסי לכל הסבל והייסורים המיותרים? נראה לי שלא.
למעשה, ככל שהבנתנו את המצב האנושי מתפתחת ואנחנו מתעוררים לפוטנציאל החופש הטמון בנו, כך אנחנו שומעים יותר את המסר שהאגו אינו בהכרח מהווה בעיה. הפזמון שעליו חוזרים מומחים רבים במהפכת התודעה של מזרח?פוגש?מערב הוא: "ככל שתוסיף להילחם באגו - כך תחזק אותו", או "ככל שתתאמץ להתעלות מעבר לאגו - כך תזדהה עם הדבר שמעליו אתה רוצה להתעלות".
הגרסה המקובלת בדרך כלל היא, שהדרך להתעלות מעבר לאגו היא באמצעות קבלתו, מה שנהוג לכנות קבלה עצמית. קבלה של מי שאנחנו, של איך שאנחנו, של מה שקיים וכדומה. נאמר לנו, שעלינו להפסיק להתנגד לאמת של מי שאנחנו ושהקבלה העמוקה הזו, שכוללת את האגו, היא שתחולל את השינוי מן היסוד.
אין ספק שהתרגול של קבלה עצמית יעזור לנו להרגיש טוב יותר בנוגע למי שאנחנו כבר... אך האם גישה כזו תאפשר לנו באמת להתפתח לרמת תודעה גבוהה יותר ולמעורבות עמוקה יותר עם החיים? באופן פרדוקסלי, חלק גדול מהבעיה הקולקטיבית שלנו, ברגע המסוים הזה בהיסטוריה, נובע מעצם טבעה של רמת ההתפתחות הגבוהה שאליה הגענו.
מידת האינדיבידואליות העמוקה שלנו, או הנרקיסיזם שלנו, שמתקיימים במסגרת תפישת עולם שאינה מסוגלת להכיר בדבר נעלה יותר מאשר האגו הפוסט?מודרני עצמו, מקשים עלינו מאוד לראות עד כמה קיצונית הזדהותנו עם האגו. ובסביבה כזו, אפילו החוויה של מצבי תודעה גבוהים לא בהכרח תאפשר לנו לראות בבהירות את מצבנו.
להכניע את האגו
נראה לי שעבור רובנו הפתרון היחידי למבוי האבולוציוני הסתום הזה והדרך היחידה שתוביל להתפתחות גבוהה יותר טמונים בהקשר של יחסי אנוש, יחסים המבוססים על פריצת דרך לחוויה משותפת של תודעה מעבר לאגו. תודעה מעבר לאגו פירושה, כמובן, מצב ההארה עצמו. כך שאני מתייחס כאן לחוויה המשותפת של תודעה מוארת, שבה צ?לם של האגו או של תחושת האני הנפרד נעדר כליל.
בחוויה הזו, של תודעה בינאישית מעבר לאגו, מתרחשת קפיצת דרך בעלת חשיבות עצומה. זו קפיצה מ"אני אל אנחנו, מאינדיבידואליות קיצונית אל הקשר חי של אחדות בינאישית - תודעה של אנחנו נשגב יותר, שבה כל המשתתפים חווים את השקיפות האינדיבידואליות והקולקטיבית שלהם בו?זמנית, בעוד שהם נותרים לגמרי מי שהם.
בתודעה הזו של האנחנו הנשגב נכיר, אולי בפעם הראשונה, בכך שהאגו הוא אכן הבעיה היחידה, המכשול היחיד להתממשות הפוטנציאל האבולוציוני הטמון בנו. בהקשר חי של אחדות בינאישית האגו בולט כמו פולש זר - כנוכחות של התעסקות עצמית, שמטבעה היא הרסנית לשדה המאוחד הזה של תודעה ערה.
ממצבנו הנוכחי של אינדיבידואליות קיצונית, או נרקיסיזם, הצעד הבא ההגיוני היחיד שנותר לנו לעשות הוא קפיצת הדרך לאנחנו נשגב. אך כדי שקפיצת הדרך הקריטית הזו תהפוך לשלב התפתחותי ממשי ויציב ולא תהיה רק מצב זמני, עלינו לטפח נכונות הרואית להתעלות באמת מעבר לאגו.
אם נודה באמת, הרי רובנו שמחים לחוות את השיכרון האקסטטי של התעלות מעבר לאגו כחופשה קצרה ממצבנו הרגיל, שאותו כינה הבודהה ס?מ?ס?רה. אך רק מעטים מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי להרפות מהאגו אחת ולתמיד, כדי שהמצב, שהתחיל כחופשה קצרה, יהפוך לשלב שאין ממנו חזרה - לנירוונה.
במונחים אבולוציוניים ההגדרה של האגו היא אינרציה. בהקשר אבולוציוני, בתהליך של קפיצת הדרך מאינדיבידואליות קיצונית אל חוויה משותפת של תודעה מעבר לאגו, מתבטאת האינרציה כסירוב בלתי רציונלי להשתנות, להרפות, להתפתח. אצל רובנו, כוחות האינרציה הם רבי עוצמה ועיקשים ביותר. מסיבה זו, כמעט תמיד נדרשים משבר הרסני וחשבון נפש אישי נוקב וסופי כדי לחלץ את התודעה מהשעבוד ההיפנוטי שלה לפחדיו ולתשוקותיו של האגו.
כל עוד נותרים הפחדים והתשוקות של האגו במרכז תשומת הלב שלנו והדחף ההתפתחותי אינו אלא המיה חלושה ברקע תודעתנו, רק עוצמה גדולה מאוד תוכל להכניע את האגו. איזו עוצמה? העוצמה של אהבה בלתי אישית מוחלטת, שאינה רואה דבר מלבד את האהבה עצמה. באהבה הזו מתעורר המצפון הנעלה שלנו וזועק שוב ושוב, קורא לנו להיכנע ללא תנאי וללא פשרות. והוא ימשיך לזעוק עד שכולנו נתעלה מעבר לצורך להיות נפרדים.