שינוי מתה, ש"ס ניצחה

אפשר להתווכח אם צירוף המקרים הזה מקברי או סתם אירוני, אבל קשה להתעלם ממנו: בשנה שבה הסתלק יוסף לפיד מן העולם, גססו גם הישגיו הספורים מתקופת חברותו בממשלה. משרד הדתות נפתח מחדש, קצבאות הילדים המוגדלות בדרך חזרה וחוק החינוך החרדי כבר מבצבץ מעבר לפינה.

צירוף המקרים הזה מעצים את התחושה ש"שינוי" הייתה רק אבק פורח, פרק קצרצר וחסר משמעות בדברי ימי ישראל. גוויעתם המשותפת של לפיד ושל חותמו הממסדי, מסמלת את דעיכת התקווה שגאתה כאן לרגע, לסדר יום חדש - אזרחי, פרקטי ונאור.

בשבוע שבו ספדו ללפיד מעריצים וגם יריבים, מעניין לשער מה היה קורה אלמלא ירדו הוא ומפלגתו מנכסיהם. כיצד היו משתנות חדשות הימים האחרונים, אילו נשארה "שינוי" כוח משמעותי בציבור ובממשלה?

התשובה המתבקשת היא שנושא קצבאות הילדים לא היה עומד על הפרק. כשקיצצה הממשלה את הקצבאות לפני חמש שנים, נעשה הדבר אמנם משיקולים כלכליים, אבל המהלך נתפס כנצחון סמלי במאבק נגד הטפילות החרדית. הדעת נותנת שלפיד היה מבצר את ההישג הזה ומונע ממנו להישחק. במקום הידיעות על תביעת ש"ס להגדיל את קצבאות הילדים, היינו שומעים אולי על קיצוץ נוסף בתקציבי החינוך החרדי העצמאי.

הזיקה בין מפלגת שינוי המנוחה לבין מאבק בתקציבי החרדים, מובנת וטבעית על רקע החלטתו של לפיד להעמיד את המאבק הזה במרכז מסע הבחירות המוצלח של מפלגתו. אלא שמאחורי הסיסמאות, עמדה תפיסת עולם שיותר משרצתה להזיק לחרדים, קיוותה להיטיב עם השכבות המשכילות והיצרניות במדינה. שגשוגן של אלה היה אמור להביא רווחה גם לשאר חלקי החברה. גם אם "שינוי" הייתה ממשיכה היום את סידרת הנצחונות על המפלגות החרדיות, כלל לא ברור שהדבר היה מקדם את חזונה.

מעבר לתחושת סיפוק של של כמה חילונים מיליטנטים, האם ניתוק החרדים מעטיני הקופה הציבורית היה עוזר ליצור כאן חברה בריאה וצודקת בהתאם לחזונו של לפיד? ספק רב. החרדים, ככוח פוליטי מאורגן, הם נכס קורץ לכל מפלגה בעלת יומרות לשלטון.

נאמנותם היא כמעט רק פונקציה של כסף, משום שעומדת מאחוריהם שכבה נחשלת, דלת השכלה וחסרת אמצעים שרוצה וצריכה את הכסף הזה. כל עוד האוכלוסיה הזו לא מצטמקת ולא משתנה מהותית, כוחה הפוליטי נשאר איום מתמיד על כל הישג של "המפלגה החילונית". רצף הנצחונות של לפיד ושותפיו היה יכול להמחק בכל רגע נתון במחי הסכם קואליציוני אחד.

למרות הערך התעמולתי של מלחמה בחרדים, שינוי הייתה צריכה להשקיע את עיקר מאמציה בהקמת אלטרנטיבה ראויה למה שהחרדיות הישראלית מייצגת. לא שלילת הדת, אלא קידום ההשכלה. לא התנכלות לפולחן היהודי, אלא הצגתו כתחביב מוזר אך לגיטימי, שאין למדינה סיבה לממן. לא הטחת האשמות בעניים מרצון, אלא חיזוק הסקרנות, ההישגיות והשאיפה להגשמה עצמית, שמוליכות כמעט מאליהן ליצרנות ולביסוס כלכלי. לא הצרת צעדיהם של מחזירים בתשובה, אלא חינוך לחשיבה ביקורתית ולאופקים רחבים, שעליהם מתנפצים הבלי המסיונרים. לא נפנוף מתריס במדע כדגל של השבט הנאור, אלא הצגה שקדנית של המדע להמונים, במלוא יופיו, עוצמתו וענוותו. לא בזבוז משאבים על שיעורים לדמוקרטיה, אלא טיפוח חשיבה רציונלית שמולידה סובלנות ופלורליזם.

לא התקפה כללית על החרדים, באופן שגורם להם להסתגר ולהתגונן, אלא חיזוק הזרמים בתוכם שמתנגדים לטירוף הקולקטיבי שבו שוקעת הקהילה הזו (מומלץ לבקר בפורומים חרדיים ולשמוע את הזעקה העולה מתוך המחנה, נגד הפיכת היהדות לדת של טמטום, בערות ובטלנות).

אילו יוסף לפיד או יורשיו היו שומרים על כוחם הפוליטי ופועלים לפי הקווים האלה, סביר להניח שמהדורות החדשות של השבוע עדיין היו כוללות התמקחויות של עסקנים חרדים על קצבאות ותקציבים. חמש שנים הן זמן קצר מכדי לרפא קהילה גדולה וחולה כל כך.

סימן טוב לכך שאנחנו בדרך הנכונה, יכול היה להימצא דווקא בתחום שונה לגמרי של האקטואליה: במקום דיונים ופלפולים בנושא חשיבותם של חלקי הגופות ששלח החיזבאללה, היינו אולי שומעים ידיעה על כך שנציגי הצלב האדום שהגיעו עם משלוח המנות הזה, חזרו כלעומת שבאו לאחר שאף נציג רשמי לא בא לפגוש אותם (כמובן שהדברים אינם אמורים במקרים שבהם החומר אמור לשפוך אור על גורלם של נעדרים). כמה רבנים היו מקימים מהומה בגלל בעיות טומאה, כפרת עוונות, וגלגול נשמות, אבל המדינה הייתה משיבה בנימוס שהנושאים האלה אינם בתחום אחריותה.

שינוי הממלכתית הייתה פועלת בשקט ובהתמדה להפצת ההשכלה ולסילוק המיסטיקה והפולחן מהמערכות הציבוריות, מבלי להתעמת עם המפלגות החרדיות (חוץ מבתקופות בחירות, כאשר צריך לשלהב את האספסוף ברמת אביב). עקב בצד אגודל, היא הייתה מפוררת את גושי הנחשלות שעומדים בבסיס כוחן של ש"ס והאגודה, כשהיא קונה את שתיקתן בתעריף המקובל.

המהפכה לא הייתה מתחוללת בשנה אחת, לא היו בה כמעט קרבות דרמטיים, אבל בכנסת ה-20 או ה-21, היינו מגלים שהח"כים החרדיים יכולים להצטופף יחד במונית אחת. איש לא היה יכול לשים אצבע על הרגע שבו זרקה הקהילה החרדית את הקביים והחלה ללכת בכוחות עצמה, אבל ממשיכי דרכו של יוסף לפיד היו יכולים לעלות לקברו ולספר לו בסיפוק על הניצחון. חלקם אולי היו מנצלים את ההזדמנות כדי לבקש ממנו ברכה לפרנסה ולשידוך הגון.