פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום ירושלים, הגרסה האלטרנטיבית

      בעוד שבמערב ירושלים חוגגים 41 לאיחוד העיר, במזרחה סובלים מעוני מחפיר, מהזנחה ומאפליה. סיור ב-3 שכונות במזרח ירושלים

      הכניסה הראשית לבית הספר לבנות בשועפט עוברת בדרך עפר תלולה המכוסה בשברי אבנים גדולות. כבר לפני 15 שנה ביקשו הוריהן של הבנות שלומדות בבית הספר מהעירייה לשפץ את הכניסה לבית הספר. "העניין בטיפול", מסרו להם אז מהעירייה, אולם השנים חלפו והכניסה נשארה כפי שהייתה – מכשול של אבנים ועפר.

      אם תרצו, מסלול המכשולים שעוברות התלמידות הפלסטיניות מכיתה א'-ד' בבית הספר היסודי בשועפט, מסמל את דרך החתחתים שעוברת כל אוכלוסיית מזרח ירושלים בניסיון לקבל מעט יחס מהרשויות הישראליות. במשך 41 שנה חוגגים במערב העיר ברוב פאר והדר את איחודה של "העיר שחוברה לה יחדיו", אולם תושבי מזרח העיר מסתפקים בלחלום על חיבור למערכת חינוך ראויה, או לפחות לביוב ולמים.

      "מדובר בבית ספר ממלכתי המייצג את כל בתי הספר במזרח העיר", אומר עבד אל-כרים לאפי, יו"ר ועד ההורים במזרח ירושלים בהתייחסו לבית הספר בשועפט. "קיים מחסור אדיר בכיתות, וזה בלי לדבר על כך שאין פה מעבדות, ספריות, מגרשים וחצרות. אפילו שרת החינוך יולי תמיר אמרה שיש מחסור של כ-1,400 כיתות".

      ואכן, כשנכנסים לכיתות הזעירות בבית הספר, מגלים כי נעשה שימוש בכל סנטימטר וזווית. שלוש בנות יושבות על שולחן קטן בכיתה ששטחה הוא 16 מ"ר, חדר המורים נמצא בתוך חצי חדר בין כיתה לכיתה, ובכיתה הטיפולית נמצאת אמבטיה שהוסבה לשולחן.

      בשל המחסור האדיר בכיתות, רק כמחצית מהילדים בגיל בית ספר לומדים בבתי הספר העירוניים בעיר. לפי הערכה של האגודה לזכויות האזרח, כ-9,000 ילדים אינם רשומים באף מסגרת חינוכית ולכן האגודה נאלצת לייצג משפטית ילדים רבים, הזכאים לחינוך חינם מהמדינה ואשר לא נמצא להם מקום ללמוד. לפי נתוני עיריית ירושלים, שיעור הנשירה בחינוך העל יסודי במזרח העיר עומד על כ-50% מהתלמידים. לשם השוואה, שיעור הנשירה הגדול ביותר בישראל הוא ביישוב ג'יסר א-זרקא – 11.8%.

      10 דוורים על רבע מיליון איש

      תושבי מזרח העיר, המוגדרים כתושבי ישראל וזכאים לכל השירותים שמהם נהנים תושבי המדינה, מונים יותר מרבע מיליון תושבים (כ-34% מתושבי ירושלים) כאשר 67% מהמשפחות מתחת לקו העוני (לעומת 21% מהמשפחות היהודיות בירושלים). מצבם של הילדים קשה יותר: כ-77% מהילדים במזרח העיר חיים מתחת לקו העוני לעומת 39% מהילדים היהודים.

      כשמגיעים לעיסאוויה, כפר ערבי במזרח העיר השוכן במורדות הר הצופים, אי אפשר שלא להיחנק מריח הסירחון. פחי הזבל הענקיים כמעט ומתפקעים מרוב אשפה הנערמת בתוכם. עיסאוויה היא רק דוגמא אחת לשכונה במזרח ירושלים הסובלת מרמת תברואה ירודה. "עיריית ירושלים הקצתה עובד ניקיון אחד לכל 12 אלף תושבי הכפר", מספר מוכתר הכפר, דרוויש אבו מועמר. גם שירותי הדואר שם ובשכונות אחרות כמעט ואינם מתפקדים: שבע יחידות דואר ועשרה דוורים בלבד משרתים רבע מיליון תושבים במזרח העיר.

      "דוחקים אותנו החוצה"

      דו"ח של האגודה לזכויות האזרח טוען כי למעלה מארבעה עשורים לא הקצתה ישראל משאבים לתחזוק האוכלוסייה במזרח העיר ולפיתוחה. בדו"ח נקבע כי ההסבר לאפליה הקשה, המתבטאת בין השאר באי מתן היתרי בנייה, בהזנחה של שירותים ותשתיות, בהיעדר חיבור לביוב ולמים וביחס אלים כלפי האוכלוסייה, הוא מגמה מכוונת של רשויות המדינה לדחוק את התושבים מחוץ לירושלים כדי לשמר את הרוב היהודי בעיר.

      סיפורו של עלי ג'ומעה, תושב ג'בל מוכבר, יכול לרמז על כך. מזה עשרות שנים שתושבי מזרח העיר אינם מצליחים להנפיק היתרי בנייה למבנים חדשים. המגבלות הפרוצדוראליות והעלויות הגבוהות המוטלות עליהם אינן מאפשרות להם לבנות בתים למשפחה המתרחבת והצפופה ולכן הם נאלצים לבנות ללא היתר ובחשש מתמיד מפני הריסת קורת הגג שלראשם. ג'ומעה בנה בית נוסף למשפחתו שגדלה, אולם הרשויות הרסו לו אותו ללא התראה. הוא נאלץ לישון עם משפחתו באוהל של הצלב האדום ואחר כך עבר לבית אחר שבנה, אולם גם נגדו עומד צו הריסה.

      "רוצים שנעזוב את המקום ולכן מתנהגים אלינו ככה", מספר ג'ומעה בעצב. "לפני ארבעים שנה היו בג'בל מוכבר 20-30 איש, אולם היום האוכלוסיה גדלה ואין לנו איפה לגור. יש לי 11 ילדים ואנו גרים בצפיפות איומה. כשהורסים לי שוב ושוב את הבית, ברור לגמרי שהרשויות רוצות שנסתלק מכאן, אבל אין לי לאן ללכת. אלו האדמות שלי". למרבה ההפתעה, במרחק של כמה עשרות מטרים מביתו של ג'ומעה עומדת שכונה יהודית חדשה בשם "נוף ציון", שבשטחה העירייה כבר סללה והרחיבה את הכביש, העמידה עמודי תאורה, הסדירה את הזרמת הביוב והעניקה היתרי בנייה כיד המלך. ירושלים מאוחדת? תלוי את מי שואלים.