מגיע לכם

ביום בלתי נשכח אחד בניו יורק, לפני 10 שנים ויותר, חציתי את פארק אווניו במעבר חציה בדרכי למקום שבו עמדתי להרצות. מונית, שנהגה החליט שלא לעצור באדום, סטתה לעברי במהירות של 60 קמ"ש כמעט. היא פגעה בי וברעייתי, שניות לאחר שירדנו משפת המדרכה לכביש ואחר כך המשיכה לפגוע בכמה אנשים נוספים ועצרה רק כשהתנגשה במכונית אחרת.

אפילו עכשיו אני יכול לראות בבירור את התמונה הזו בעיני רוחי: עמדתי ברחוב, זרועי הימנית השבורה מדולדלת, כאילו היתה תלויה על חוט ושוקי הימנית שסועה כה עמוקות עד שניתן היה, כך סיפרו לי אחר כך, לראות בבירור את עצם השוקה. רעייתי שכבה למרגלותיי מחוסרת הכרה, כשדם מטפטף מזווית פיה. באותו הרגע חשבתי שאולי נהרגה. אני זוכר שמספר שעות אחר כך, כששכבתי במיטת בית החולים שלי, לאחר שכבר נודע לי שאשתי ואני נחלים וקרוב לוודאי שבתוך שנה נהיה "כמו חדשים", חזיתי במחשבה שעלתה בתודעתי: "איך יכול היה דבר כזה לקרות לי?", ואז באה התשובה: "ולמה לא?".

מזה זמן מה שאני מהרהר באירוניה המוזרה בכך, שכה רבים מאיתנו, הנמצאים בחוד החנית של התרבות המערבית - הדור העשיר ביותר, המשכיל ביותר ובר?המזל ביותר שחי אי פעם על פני כדור הארץ - מאמינים, מסיבה כלשהי, שמגיע לנו להיות מאושרים, בריאים ומצליחים. נראה שרבים מאיתנו, במודע או שלא במודע, מאמינים שלפני שנולדנו לתוך התהליך ההתפתחותי הזה, חתמנו על חוזה כלשהו עם בוראנו ובו ציינו שנהיה מוכנים לשאת מידה מסוימת של פחד, מתח וחוסר ביטחון, בתנאי שבמוקדם או במאוחר נזכה להיות מאושרים. נראה שככל שאנו עשירים יותר ויש לנו יותר זכויות, כך הציפייה הזו הולכת וגדלה.

אחרי 20 שנה ויותר, שבהן אני עובד באינטנסיביות עם גברים ונשים הטוענים שהם רוצים להשתנות ולהתפתח רוחנית, הגעתי למסקנה שאחת הסיבות שבגללה כל כך קשה לנו להגיע לדרגות גבוהות של התפתחות רוחנית ולהישאר בהן היא, שאנחנו מצפים לכל כך הרבה ומוכנים לתת כל כך מעט, כדי להשיג את מטרתנו המוצהרת.

האמת היא שקשה להיות מאושר. בימים אלו זו כמעט קלישאה לומר שהגשמת המאוויים הנרקיסיסטיים והחומריים שלנו לא בהכרח הופכת אותנו למאושרים באמת. אבל כמה מאיתנו העמיקו לחקור במידה שתאפשר להם לעצב מחדש את רעיונותיהם בנוגע לאושר לאור מערכת ערכים נעלה מזו המקובלת בתרבות המטורפת שלנו?

אם אנחנו רוצים שערכינו ישתנו באופן דרמטי, עלינו להיות מוכנים להשקיע מאמץ עצום. רבים מאיתנו פונים לעסוק במימד הרוחני של החיים, אבל העובדה היא שרבים מהביטויים הרווחים ביותר של הרוחניות הפוסט?מודרנית מבוססים על השקפה פילוסופית שמעודדת אותנו לשאוף לשלווה, לאושר ולהרפיה, לאי-מאמץ, יותר מאשר למעורבות בתהליך החיים, שתמיד דורשת מאיתנו יותר.

למה מגיע לנו, לאנשים בני המזל ביותר שנולדו אי פעם, להיות מאושרים? למה השאיפות הרוחניות שלנו מכוונות לחיפוש אחר שלווה פנימית בלבד? האם אלוהים יצר את היקום כדי שאתם ואני, בתחילת המאה ה?21, נוכל להיות מאושרים? האם זו באמת המטרה הגדולה של התהליך בן 14 מיליארד השנים? ולמה כה רבים מאיתנו מניחים שבכלל מגיע לנו להיות מאושרים? מה כבר עשינו שמגיעה לנו זכות כזאת?


יהיה מעניין לראות מה יקרה להשקפת העולם שלנו אם לא נניח שבהכרח מגיע לנו משהו, במיוחד לא ההבטחה של אושר או שלווה מושלמת. נסו לעשות זאת. תופתעו לגלות שעולם שלם של אפשרויות ייפתח בפניכם, אפשרויות שלא העלתם בדעתכם. ייתכן שתתחילו אפילו להתעורר לתגלית המדהימה, שהתהליך שהעניק לכם את היכולת לחיות ולהיות מודעים זקוק נואשות לנכונות שלכם להתאמץ ואפילו לסבול, למען התפתחותו שלו.

היקום המתפתח הזה זקוק נואשות להשתתפותנו המודעת, כדי שהפוטנציאל היצירתי שלו ימשיך להתפתח. ייתכן שהחיפוש הרוחני הפוסט?מודרני שלנו אחר שלווה רק מוציא אותנו מהמשחק. כשהערכים הרוחניים שלנו יתפתחו, אם נגיע לרמה גבוהה מספיק, נגלה דבר מפתיע: כדי לחוות אושר עמוק עלינו להיות מוכנים להתאמץ ולמצוא לא פחות מאשר תחושת אכפתיות קוסמית כלפי תהליך החיים, אכפתיות שאמנם תשחרר אותנו, אבל באורח פרדוקסלי לעולם לא תיתן לנו מנוח.

מתוך גיליון 38 של כתב העת "מהי הארה?", שנושאו המרכזי הוא "אקולוגיה, פוליטיקה ותודעה".