שלום לך נמני, ברוכים הבאים לעידן גרשון

נכון, זה עוד לא נגמר והפיכחים (או המנוסים) ביננו, יודעים שיש סיכוי לא קטן שבסוף ניזכר בהופעה של הפועל ת"א בגביע אופ"א השנה, כעוד חוליה ברצף הבלתי נגמר של ה"כמעט" בספורט הישראלי, אבל איך שלא תסתכלו על זה, הרוח, האופי, היכולת והניצחון (בסדר הזה), שהציגה הפועל מול צ'לסי, נותנת לנו הזדמנות נדירה להאמין שאפשר גם אחרת, שאולי עוד נהנה פעם באמת מכדורגל ישראלי. לתקווה הזאת, כמו לכל הצלחה, יש לא מעט הורים, דודים ושאר קרובי משפחה, מדרור "האדריכל" קשטן, דרך אסי "העלוקה" דומב ויוסי "בעל הבית" אבוקסיס, ועד סרגי "רד-בול" קלשצ'נקו, אבל בעל המניות מספר אחד בעיני הוא לא אחר משמעון גרשון, או בשמו החדש בישראל – שמעון "לב אדום" גרשון.

כי יומיים אחרי שראינו את הסמל של הכדורגל הישראלי הישן, המאוד מוכשר, אבל המאוד חולה, מדגים לנו את כל מה שחסר בו, בא גרשון לב אדום ומראה בדיוק מה היה חסר. זה לא רק הפנדל שנמני, הקפטן הצהוב, החמיץ בדקה ה-87, לעומת הטיל לחיבורים ששלח גרשון בערך באותה דקה, אם כי זה חלק לא קטן מהעניין, אבל זה הרבה יותר מזה. אם אמיר שלח, תופעת טבע ישראלית כשלעצמו, מודה לאחר המשחק בהולנד שבמכבי התחילו לחשוב על ההגרלה של הסיבוב הבא עוד לפני הטיסה להולנד, אז הקפטן שלו, זה שעל פיו יישק דבר בחדר ההלבשה, אחראי. אם מכבי ת"א מתפרקת באירופה כעבור 4 וחצי דקות מול קבוצה בינונית בקושי, וכשהשחקנים שולחים מבט נואש במנהיג הבלתי מעורער שלהם, הם רואים אותו עם עיניים כבויות וידיים על המותניים, אז יש במי לתלות את האשם, גם אם אם החיידק שתקף אותו לקראת המשחק הוא האבולה בכבודו ובעצמו. נמני, עם כל מה שהוא נתן ועוד ייתן (האליפות העונה תירשם על שמו) למכבי ת"א ופה ושם גם לנבחרת, הוא הנקודה בה נתקע הכדורגל שלנו – יכול, אבל לא מחויב מספיק, חכם, אבל פחות ממה שהוא חושב ופחדן, אבל הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות.

והנה, גרשון, מנציגי "הדור הבא", מוכשר, גם אם לא הכי מוכשר, אינטיליגנטי מספיק כדי לא להשוויץ בחוכמתו והכי חשוב – אמיץ. אמיץ מספיק כדי להכיר במגבלות שלו (מהירות) כבר בגיל צעיר, כשעוד אפשר לפתח צדדים אחרים (הבנת משחק, מיקום, תזמון), אמיץ מספיק כדי לההכיר בעובדה שהצד ממול יותר מוכשר אבל לא פחות פגיע ואמיץ יותר ממספיק, כדי לקחת כדור מהרחבה שלו, מול האסלבנק וזנדן המפחידים ולצאת אתו כמעט עד לרחבה ממול, כבר די מוקדם במשחק, בפעולות שצועקות לחברים שלו באדום – הם רק בשר ואנחנו יכולים בהחלט לשפוך פה קצת דם. וכל זה בלי לפרט את מה שהיתה פשוט תצוגת ניהול הגנה גדולה של בלם אחורי, ועם להזכיר, ולא בפעם הראשונה, ביצוע מושלם של פנדל ברגע האמת תחת כל הלחץ שבעולם. כי שמעון "לב אדום", הוא ולא נמני, הוא ואפילו לא בניון, הוא בדיוק המודל של מי שיקח את הכדורגל שלנו למקום בו אנחנו רוצים להיות. טיסה נעימה.