אהוד ברק מכריז: טרמלוא בייח תכלל

ביום רביעי השבוע, כינס שר הבטחון אהוד ברק מסיבת עיתונאים שבה מסר הצהרה שהפכה מיד לכותרת ראשית בכל כלי התקשורת. משפטי המפתח שהולידו דיונים סוערים וניתוחים מלומדים, היו כדלקמן:

"משיקולים של טובת המדינה ושל הנורמה הראויה, אני חושב שראש הממשלה חייב לנתק את עצמו מהניהול היומיומי של הממשלה. הוא יכול לעשות זאת בכל אחת מהדרכים הפתוחות לפניו: השעיה, חופשה, התפטרות או נבצרות, לא אנחנו נקבע."


שני תהליכים בלתי תלויים גרמו לכך שדברי ברק טיפסו לראש סדר היום הציבורי. ראשית – האיש החליט לומר אותם. על החלק הזה אין טעם להרחיב את הדיבור, שכן מדובר במנגנונים נפשיים וגופניים מורכבים שלא כאן המקום להעריך ולנתח. התהליך השני מעניין יותר: המוני ישראלים בוחרים מדי רגע לפתוח את פיהם ולדבר, מי בפומבי ומי בצנעת ביתו. מה גרם לעורכי העיתונים ואתרי החדשות השונים לבחור דווקא במוצא פיו של אהוד ברק בצהרי יום רביעי, מתוך מיליוני משפטים שנאמרו באותו היום, כסעיף המרכזי בחדשות?

התשובה המקובלת היא שדבריו של ברק היו "חשובים". המושג הזה, "חשוב", הוא חמקמק וקשה להגדרה, אבל סימן אחד מובהק אפשר לתת בו: דבר חשוב הוא כזה ששינוי בו משפיע על דברים או תהליכים שמחוצה לו. כך לדוגמא, שינוי הריבית במשק משפיע על מערכות כלכליות רבות ולכן הוא כנראה חשוב. לעומת זאת, שינוי צבע העניבה של נגיד בנק ישראל הוא ענין מקומי שלא יכה גלים מחוץ למלתחתו של הנגיד ואי לכך הוא אינו חשוב.

בהיבט הזה, ההחלטה לסווג את הצהרותיו של ברק כ"חשובות" נראית משונה, בלשון המעטה. אפשר להעמיד את הטענה הזו למבחן אמפירי פשוט. האם ניתן לשנות באופן כלשהו את דבריו של ברק, כך שלשינוי תהיה השפעה על אירועים בעולם, או אפילו על חיזוי פעולותיו העתידיות של ראש מפלגת העבודה? נניח לרגע שקנונייה תקשורתית זדונית הייתה גורמת לכך שהציבור יקבל את דבריו של ברק בעיבוד שהופך לגמרי את משמעותם:

"לפיכך, משיקולים של רעת המדינה ושל הנורמה הפסולה, אני לא חושב שראש הממשלה יכול לנתק את עצמו מהניהול היומיומי של הממשלה."

האם הנוסח החדש היה משנה במשהו את ההערכות לגבי כוונותיו או מעשיו העתידיים של ברק? אחרי "המהפכה האזרחית" הבדיונית של שנת 2000, ההבטחות לגיוס בחורי הישיבות שהסתיימו ב"חוק טל" שהנציח את ההשתמטות, ההתחייבות הכתובה על קרח לעזוב את הממשלה עם פרסום דו"ח וינוגרד ועוד כהנה פרשיות, ברור שאין שום קשר סיבתי, או אפילו הסתברותי, בין מוצא פיו של אהוד ברק, לבין פעולותיו. הנתק בין עולם המעשה לבין הצהרותיו של ברק גדול כל כך, עד שגם ריקון מוחלט שלהן ממשמעות לא היה משנה את חשיבותן. כך למשל אפשר היה להדפיס את הצהרתו במהופך:

."עבקנ ונחנא אל ,תורצבנ וא תורטפתה ,השפוח ,היעשה :וינפל תוחותפה םיכרדהמ תחא לכב תאז תושעל לוכי אוה .הלשממה לש ימוימויה לוהינהמ ומצע תא קתנל בייח הלשממה שארש בשוח ינא ,היוארה המרונה לשו הנידמה תבוט לש םילוקישמ"

או בהחלפה של אותיות אהו"י באות ג':
"משגקגלגם של טגבת גמדגנג גשל גנגרמג גרגגגג, גנג חגשב שרגש גממשלג חגגב לנתק גת עצמג מגנגגגל גגגמגגמג של גממשלג. גגג גכגל לעשגת זגת בכל גחת מגדרכגם גפתגחגת לפנגג: גשעגג, חגפשג, גתפטרגת גג נבצרגת, לג גנחנג נקבע."

כמובן שכפסקה לבגרות בלשון או כפרק בספר לגיל הרך, הטקסטים האלה שונים מהותית מדבריו המקוריים של האיש. סדר המילים חשוב גם למי שמגלה עניין אישי בברק, כדוגמת בני משפחתו או חובבי רכילות הקשורה לגנרלים בדימוס. אלא שעבור הציבור הרחב, הפסיכולוגיה והאתיקה של אהוד ברק מעניינות רק בהקשר של מעשיו בזירה הפוליטית. לעניין זה, אין שום הבדל בין הגירסאות השונות. בכל מקרה ומכל כיוון, הצהרותיו הן חסרות ערך כמכשיר לנבוי פעולותיו בנוגע למשטר בישראל, לטוהר המידות או להרכב הממשלה. אפשר לערבב את הודעתו לציבור עם פרק א' בבראשית:

"משיקולים בראשית של ברא טובת אלהים המדינה את ושל השמיים הנורמה ואת הראויה, הארץ אני והארץ חושב הייתה שראש תוהו הממשלה ובוהו חייב וחושך לנתק על את פני עצמו תהום מהניהול ורוח היומיומי אלהים של מרחפת הממשלה. על הוא פני יכול המים לעשות ויאמר זאת אלהים בכל יהי אחת אור מהדרכים ויהי הפתוחות אור לפניו."

לקצץ עד שייוותר משפט בודד:
"לא אנחנו נקבע."
או אפילו להסתפק בשורה לקונית בעמוד 15, בין מכרזי ההוצאה לפועל לבין מודעות האבל:
"אהוד ברק דיבר".

עורכים בעלי חוש הומור חתרני, יכולים אפילו לחבר טקסט אלטרנטיבי ולייחס אותו לברק:

"משיקולים של טובת המדינה ושל הנורמה הראויה, אני חושב שאחרי שסייעתי למר אולמרט להמשיך בניהול הממשלה למרות שהוביל את המדינה למלחמה מיותרת וכושלת, אינני יכול לתבוע ממנו להסתלק מההנהגה בגלל חשדות להלבנת הון. סדר עדיפויות כזו היה מעורר פלצות אצל המשפחות השכולות ואצל כל מי שרגיש לערכם של חיי אדם."

אם כי ייתכן שמכל הגירסאות שהובאו כאן, דווקא זו האחרונה תעורר אצל הקוראים חשד שמדובר בזיוף.